בתגובה לירי של מקלות מעופפים, נכנס צה"ל לעזה במסגרת עוד אחד ממבצעי הפאניקה של רצח חסר אבחנה לצורך מה שנקרא בתקשורת כ"בטחון ישראל", כשמה שהוא במציאות בטחון מצבו של אהוד ברק בסקרים. רק החודש נהרגו בתאונות דרכים יותר מפי שניים ישראלים מאלה שנהרגו על ידי הקסאם מאז שנת 2004. זה לא מפריע לפוליטיקאים הישראלים להציג את ירי המקלות המעופפים הללו כאיום קיומי. נסחפים על ידי הרטוריקה של עצמם, כאילו לא נותרה להם ברירה אלא לצאת לעוד התקף של טרור אינדיבידואלי בחסות המדינה. התוצאה היא עשרות הרוגים והמשך באין מפריע של קלחת הרקטות.

הקואליציה חמאס-ישראל השיגה את מטרתה להעניק לעצמה לגיטימיות בשני הצדדים. חמאס הצליח לגרור את ישראל לעוד מבצע רצחני שיגרום לו להראות כלוחם חופש ולא כארגון טרור שבדרך להפוך להיות עוד הנהגה ביורוקרטית ומושחתת נוסח הפתח. ממשלת אולמרט הצליחה לשים עוד פלסטר על הגדע שנפער בינה לבין החברה הישראלית: להפחיד לכדי כניעה, להפחיד לכדי תמיכה, זאת האסטרטגיה של ממשלות ישראל בכדי לגרום להמונים הישראלים לתמוך בהן, למרות כל הניוון והאימפוטנטיות והשחיתות.

בהעדר הנהגה דמוקרטית ומתקדמת, חלקים מהחברה הישראלית נראים כחבורה של זומבים מאותם סרטי אימה שרווחים בזמן האחרון - אנשים חסרי דעת שיודעים רק אלימות כפתרון לכל מצוקותיהם. אלימות זה כל המידע שהם מקבלים מהתקשורת וממנהיגיהם, אז אלימות זה כל מה שהם יודעים. אלימות זה כל מה שהם תומכים בו. ואלימות זה כל מה שהם יקבלו.

נראה שכל האליטה הישראלית: בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה מתגייסת לשם תהליך הזומביפיקציה. הרי בטלויזיה התכניות שמשודרות בזמן שיא מראות אנשים בבגדי-ים שחושבים רק על איך לדפוק אחד את השני. אחר כך עוברים לחדשות, שם כל רקטה פתטית מוצגת כאסון לאומי: כל פצוע או הרוג מקסאם הוא קדוש וגיבור. כל פצוע או הרוג מכל מחדל אחר של המדינה בין אם זה בתחום הבריאות או התחבורה הוא נתון סטטיסטי. בתקשורת דוברת העברית המצב פחות גרוע מבתקשורת הרוסית. המהגרים מחבר העמים שלא דוברים עברית שוטפת נאלצים להסתפק בערוץ 9 של בעל ההון הציוני לב לבייב ותחנות הרדיו בשליטת ישראל ביתנו שמפטמים אותם בתעמולה שובניסטית ששואבת היטב מהמנטליות של המאה השחורה ברוסיה הצארית.

למדינת ישראל יש מדיניות מכוונת לטמטם את אזרחיה גם בכך שהיא מונעת מהם חינוך. ההידרדרות בחינוך והעלאת שכר הלימוד היא מדיניות ממשלתית מכוונת שנועדה להפוך את האזרחים לאזרחים צייתנים משוללי חשיבה ביקורתית בעידן של הפרטה בה עובדים עם השכלה שאיננה טכנית לחלוטין (כמו מחשבים) אינם רצויים. גם לאלה שמגיעים לאקדמיה לא שופר גורלם: באוניברסיטאות בישראל רווחים כל מיני "מומחים" לאסלאם שמסבירים לנו שהערבים הם רוצחים חסרי אבחנה בגלל כל מיני פיסקאות שכתובות בכתבי הקודש שלהם. הם מספרים לנו שהם "מכירים את הערבים" כיוון שהם דוברים את שפתם וקוראים את עיתוניהם. אולם מבלי לדעת ערבית ברור לי שהם לא מכירים דבר, כיוון שאת כל מה שהם קוראים הם מפרשים לפי המתודיקה הריאקציונית של האידיאליזם הבורגני.

ועל כל הריקבון הזה מנצחים הפוליטיקאים והפרשנים הפוליטיים. לרובם אין עוד פתרון למעט המשך האלימות. הדיון הפוליטי נע בין פוליטיקאים המסיתים לאלימות לבין יריביהם ב"אופוזיציה" שמבקרים אותם על כך שהם לא מסיתים מספיק. הנה הדיון בכנסת נראה בערך כך: לאהוד אולמרט יש פתרון לבעיית הקסאם והיא הכנסת הצבא לעזה. אהוד ברק חולק בחריפות על מדיניות זו ומציע במקום את האלטרנטיבה הנועזת של הכנסת הצבא לעזה. ב"אופוזיציה", בנימין נתניהו תוקף בשאט נפש את יריביו מהממשלה וטוען שפתרונותיהם רק יגרמו להחרפת המצב הבטחוני. במקומם הוא מציע פתרון חלופי לחלוטין, מהפכני ביצירתיות ובמעוף המחשבה: כניסה יותר עמוקה לעזה. הפרשנים הפוליטיים בעיתונות רק חוזרים כהד אחרי דברי הפוליטיקאים. פרשנים "מומחים" כמו אלכס פישמן ודומיו חולקים על חוסר האחריות שבכניסה לעזה ומציעים במקום זה כניסה יותר אחראית ומחושבת לעזה. אכן הנהגה מתקדמת ודמוקרטית.

הפאניקה בשדרות היא כולה מהונדסת על ידי המדינה והתקשורת, מכאן שמצוקתם האמיתית של תושבי שדרות נובעת מהמדינה הרבה יותר משהיא נובעת מארגוני הטרור (שגם אותם המדינה מחזקת בהתנהלותה ההיסטרית). מבחינה אובייקטיבית הסיכוי להיפגע מקסאם הוא קטן וכל אדם מצוי תחת סכנות גדולות בהרבה בפעילותו היומיומית. אך המדינה והתקשורת יעשו את הכל כדי לגרום להמונים לחוש את ההפך. ההסתה לאלימות על ידי האליטה יוצרת בקרב ההמונים את התפיסה שזהו הפתרון היחידי שיש. על כן הם מבקרים את ממשלותיהם רק על כך שהן לא משתמשות בו מספיק. "הלחץ הציבורי" הזה מספק את הכסות הדמוקרטית לברבריזם: הרי זה מה שהעם "רצה".

המגוחכים מכולם הם פרשני ה"שמאל" הציוני מעיתון הארץ. להם יש פתרון מבריק: במקביל לזה שנכנסים לעזה (כמובן שרובם תומכים בה עם ההסתייגות המתייפייפת השגרתית), הם מציעים את הפתרון המהפכני של "לדבר עם החמאס". החמאס מצדו מאד היה רוצה שידברו איתו. מטרתו היא להגיע ללגיטימיות בינלאומית וזה יקרה אם יצעד באותו כיוון שצעד אש"ף לפניו - בכיוון של משא ומתן עם ישראל בתיווך האימפריאליזם האמריקאי. החמאס כבר אותת לישראל על כוונותיו הפרו-ציוניות בכך שלשמחתו הגדולה של צה"ל החל לגשש בכיוון של חיבורה של הרצועה למצרים. הוא גם מראה לאמריקאים כמה שהוא יהיה ילד טוב ברגע שיכירו בו בכך שהוא מדכא התאגדויות של פועלים פלסטינים ומראה ידידותיות לכלפי אינטרסים של הון זר באזורים תחת שליטתו. פיגועי הטרור נועדו רק ללחוץ על ישראל בכיוון הזה, וכשזה יקרה הם יפסקו. עד כאן ה"שמאל" הציוני צודק: דיון והסכם עם החמאס אכן עשוי לגרום לו לצמצם את הפיגועים. אבל בהיותו מוגבל מאד בחשיבתו, ה"שמאל" הציוני לא מעלה על דעתו שכך רק יווצר ריק שיתמלא במהרה על-ידי ארגון הטרור הבא בתור.

ה"שמאל" הציוני שוב מוכיח בכך את ריקנותו האידיאולוגית. שמאל אמיתי היה מבהיר להמונים שאין הנהגה מתקדמת במסגרת הקפיטליזם שתוכל להביא לשלום, לביטחון, לדמוקרטיה ולרווחה כלכלית-חברתית. זהו עניינם של ההמונים עצמם להתנער מההסתה האלימה שמוחדרת בהם, להתעלות מעל לשובניזם הלאומני-דתי שמוחדר בהם כאמת היחידה ולהתאגד ולשתף פעולה נגד האויב האמיתי: האליטות הבורגניות והאימפריאליסטיות שלא מקדמות דבר למעט עוד מלחמות, עוד הסתה ועוד אלימות.

תמונה: דוד ליסבונה