המחלה הקשה במיוחד של הציבור הפלסטיני בעזה (לא הציבור הלוחם) היא, "היכולת לספוג". המונח מ"איגרא רמא לבירא עמיקתא" אצלם בטל בששים. מומחים יאמרו בחדרי חדרים, "יש להם רקטום של פיל", ראו מה החמאס מעמיס עליהם, הם כבר הגיעו למצב של עישון סגריה אחת במשך שבוע, ושקית תה משמשת עשר כוסות. שקל הם רואים רק בתמונות ובכל זאת

יאמרו הם - "הכל באשמת הציונים" וכל טיל שהארגונים יורים לשטח ישראל, כמוהו כברכת אלוהים.

העם בעזה פלסטין הוא מטרתנו (על פניו), והוא בא טרם כניסה מאסיבית לרצועה ל"חריש פתיח". אם נצליח לשלוח מאות ואלפי תושבים לשוק פראס וככר פלסטין, עם שלטים וצמיגים בוערים על מנת שלשם שינוי יצעקו "החמאס הביתה" דיינו, החלה המהפכה האמיתית, כבר לא רצים למצרים אלא מתאמתים עם העובדות בבית.

זהו צעד איסטרטגי לקראת "סירוס" החמאס. כי גם התושבים וגם צה"ל, אז גם שאר העולם וכיו"ב. הטילים יפסקו באחריות! הסכוי לצעד כזה נמוך ברם לא בלתי אפשרי אבל הוא מחייב שני דברים: ראשית הכנסה לשיגרת הלחימה את המונח "אש נ"ס" (נגד סוללות או, לעבר מקורות הירי) משמע, כל עמדת שיגור קסאם ש"מוציאה", גם "מקבלת" ומירב הסיכויים כי היא בלב אחת השכונות הצפופות של העיר ופרווריה, התוצאות לא על אחריותנו. אפשרות שנייה תבוא תחת הכותרת: "פגז על כל טיל" - נפל קסאם בשדרות, נפל פגז בג'בלייה או סג'עייה.

התוצאות כמובן לא סימפטיות אבל מאד משכנעות, ומי שיתחיל להתרוצץ כג'וק מסומם, לא נהיה אנחנו. כל זה בטל בשישים כמעט, אם אינך מצרף לכך הסברה צמודה בתיקשורת, בכרוזים קונקרטים וכיו"ב. חייבים ללוות פעילות כזאת בהסברה מתאימה שגם תתרום חזק ל"דמוניזציה" של החמאס.

אני אומר כמעט באחריות מלאה, התוצאות לא תאחרנה להגיע. הרג אזרחים הינו עובדה כואבת. אנחנו מכירים אותה מבית, וגם בעזה אימהות לא קונות ילדים בשוק. אבל אם אוכלוסיית עזה היא בערית, או אינה רואה את המציאות, היא חייבת "חוקן" שיריץ את העניינים.

הנה כי כן, ביוני 1948היינו עדים לפרשת אלטלנה, כוחות הצה"ל כמיצגי הציבור הדמוקרטי בארץ נלחמו בגוף לוחמני "שהולבן", וחזר בו, ה"אצל". גוף זה שרצה לפעול עצמאית ולפגוע בערכי שילטון ודמוקרטיה הוכרע בסופו של דבר, "עם טביעת הספינה". האם זה הפריע למנהיג מרד זה להיות ראש ממשלה, שלושים שנה מאוחר יותר?