מלחמות הן לא דבר משמח. הן כואבות תמיד, ואף אחד לא מנצח בסופו של דבר. כואב לי על החיילים שלנו שנמצאים שם וכן, גם על החפים מפשע בצד שלהם. ועם זאת, הגיע הזמן. באמת שאי-אפשר לשתוק יותר. אפילו החבר השמאלן של אמא שלי אמר את זה...

לפני שעה הדלקתי את המחשב, עמוד הבית נפתח וישר ראיתי מול העיניים את הכותרת "איך מסבירים לעולם?". נכון, לא הופתעתי, אבל כעסתי. ומיד אחר כך נעלבתי. כעסתי כי לא תמיד אנחנו זוכרים שלפני 60 שנה הכרזנו עצמאות.

עצמאות, זאת אומרת שאנחנו אמורים לתפקד כמדינה עצמאית, לא ככזו שזקוקה לחסדי העולם ולתמיכתו, ובטח לא צריכה לבקש רשות להגן על עצמה. אני חושבת שלפני שאנחנו נותנים הסברים לעולם, מן הראוי שהם יסבירו לנו למה אנחנו צריכים לספק מים וחשמל חינם (אפילו עניים מרודים לא מקבלים חינם!) לחבל ארץ שהתנתקנו ממנו לפני שנתיים, בעוד המנהיגים שלהם מעדיפים להוציא הון על טילים ורקטות.

שיסבירו לנו למה אנחנו צריכים לסכן חיילים כאשר האויב הוא זה שבוחר להסתתר מאחורי נשותיו וילדיו. שיסבירו לנו למה בכלל אנחנו חייבים להם הסברים!

ואחר כך נעלבתי. נעלבתי כי כנראה שיותר מדי אנשים חושבים שכשאנחנו לא עושים דברים לא מוסריים זה רק בגלל שאנחנו פוחדים ממה שהעולם יגיד. מישהו חשב שדברים לא מוסריים לא נעשים [או לפחות לא נעשים סתם] פשוט בגלל שהם לא מוסריים?! בהחלט, מעליב.

אפשר לחשוב שאם לא היה את העולם שמסתכל עלינו בזכוכית מגדלת היינו פשוט מורידים עליהם פצצת אטום. אפשר לחשוב שאני, בתור ימנית, לא לוקחת אקדח והולכת לטבוח בערבים רק בגלל שאני לא רוצה להכנס לכלא.

נו, באמת.

האנשים היחידים שאנחנו צריכים לספק להם תשובות הם אנחנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, לדוגמא, האם המחסומים באמת צריכים להיראות כמו שהם נראים ואיך אפשר להקל כמה שיותר על האוכלוסיה המוכה הזאת. אנחנו כן צריכים לגלות אמפתיה, להתחשב. סך הכל אני מאמינה שרובם כן היו מעדיפים לחיות את החיים שלהם בשקט, בתנאים הרבה יותר טובים, מאשר להלחם ולהתאבל כל הזמן.

אז הנה, אפילו שאני קצת פנאטית אני חושבת שיש דברים שכדאי שניתן עליהם תשובות, לעצמנו. אבל לא על המלחמה שמתחוללת עכשיו בעזה. היא אפילו לא צריכה לעורר שאלות. לפחות לא אצל כל מי שחי פה בשלוש השנים האחרונות.

מי שתוקף אוכלוסיה אזרחית מתוך אוכלוסיה אזרחית, לא יכול לבוא ולהתלונן שטובחים בו ו"עושים לו שואה". אתם בחרתם להלחם בצורה הזאת. וזו לא אשמת אחמד ומוחמד ושאר הילדים שם (אני לא חזקה בשמות של ערבים) שככה המנהיגים שלהם בחרו להלחם, על גבם, אבל זו גם לא אשמת דני ויאיר ורונן ואין שום סיבה שבעולם לסכן אותם יותר ממה שצריך, בעיקר כשמביאים אותם למצב של חוסר ברירה.

האויב לא יכול להשתמש בילדיו כמגן אנושי ולצפות שנגן עליהם במקומו. וכמו שאולמרט אמר, וזו בערך הפעם הראשונה שאני מסכימה עם משהו שיוצא לו מהפה, לאף אחד אין זכות להטיף לנו מוסר. אני מאמינה שבכל מקרה אנחנו מוסריים מספיק, במידת האפשר, ואולי לפעמים אפילו יותר מדי, מה שעלה לנו בחיי חיילים לא פעם.

ודבר אחרון - עניין של ניסוח. בחדשות בטלוויזיה שמעתי "שבע רקטות קסאם נחתו היום בנגב במערבי. לא נפגע איש ולא נגרם נזק". ומי אחר כך, ברדיו קול חי, "שבע רקטות קסאם נחתו היום במערב בנגב. בחסדי שמיים לא נפגע איש ולא נגרם נזק".

הבדל קטנטן, אבל עצום.

תמונה: דוד ליסבונה