חיילים ונצואלים וכוחות שריון הוזרמו לגבול עם קולומביה לנוכח התנהגותה התוקפנית של האחרונה כלפי שכנתה אקוודור. נשיא ונצואלה, הוגו צ`אווז החזיר בימים אלה את שגריר קולומביה לארצו. את קולומביה הוא הגדיר "ישראל של המזרח התיכון" המשתמשת בזכות להגנה עצמית כתירוץ להתנהגות תוקפנית חסרת תקדים. מה שגרם להתחממות הזאת הוא פלישה של צבא קולומביה לצפון אקוודור במטרה לרצוח את אחד ממנהיגי המיליציה השמאלית FARC.

בשנת 2002 נבחר בקולומביה נשיא פופוליסטי-ימני בשם אלווארו אוריבה - בוגר הרווארד בעל מדיניות ניאו-ליברלית נוקשה ויחסים חמים מאד עם ארצות הברית והנשיא ג`ורג` בוש. נשיא זה הפך את קולומביה לחיץ של ימין פרו-אמריקאי בין ונצואלה לאקוודור הנשלטות על-ידי נשיאים שמאליים אנטי-אמריקאים. מבחינה היסטורית, קולומביה תמיד היתה ידידתה הטובה של ארצות הברית באזור. לאחר התקררות מעטה ביחסים בשנות השבעים, חיזוק השמאל בניקרגואה שכנע את קולומביה לחמם מחדש את יחסיה עם ארצות הברית. יחסים אלה הלכו והתחממו, ועם עליית השמאל בונצואלה, באקוודור ובבוליביה לקראת סוף שנות התשעים, היחסים הללו קיבלו חשיבות עליונה במיוחד.

זהו ההסבר לעובדה שארצות הברית מזרימה בשנים האחרונות סכומים חסרי תקדים לקולומביה (מיליארדי דולרים בסיוע צבאי) בכדי לייצב את משטרו של הנשיא הימני ולחזק את צבא קולומביה. לונצואלה ולאקוודור יש סיבות טובות מאד לחשוש שארצות הברית מתעתדת להשתמש בצבא קולומביה המחוזק בכסף אמריקאי ככלי להחלישן צבאית ולהביא לשינוי המשטר ואף להפיכת-נגד של כוחות ימין, כמו זו שנוסתה בונצואלה בשנת 2002.

בין התירוצים לקו הנוקשה נגד ה-FARC, ארצות הברית ואוריבה משתמשים בטיעון שה-FARC מגייס משאבים באמצעות סחר בסמים וחטיפות. גם אם טיעון זה נכון, הוא מתעלם מהעובדה שיצור קוקאין הוא נדבך חשוב ביותר בכלכלה הקולומביאנית ולמעשה 90% מהקוקאין שברחובות ארצות הברית מקורו בקולומביה. כלומר, הנשיא ג'ורג' בוש, בתירוץ של "מלחמה בסמים" למעשה מחזק את המשטר שמייצא לארצות הברית כמעט את כל הקוקאין שבשטחה. הטיעון מוסיף ומתעלם מכך שחטיפות היא גם טקטיקה האהובה על משטרו של אוריבה נגד אנשי ה-FARC.

אוריבה הוכיח את נאמנותו לארצות הברית ואת נכונותו לפעול למענה בקרב שכנותיו השמאליות. בנאומיו הוא מרבה לדבר על זכותה של קולומביה לחדור לגבולותיה של כל מדינה אחרת שמתנגדים למשטר הקולומביאני מסתתרים בתחומה. ואכן, את מה שקולומביה עשתה לאחרונה באקוודור, היא עשתה גם בונצואלה כאשר בסוף שנת 2004 היא פלשה לונצואלה במטרה לחטוף פעיל של ה- FARC בשם רודריגו גרנדה. הפלישה נעשתה על-ידי חיילים קולומביאנים שאומנו על-ידי צבא ארצות הברית ותוך הסתייעות בחיילים משוחדים מונצואלה עצמה.

גם מדיניות הפנים של המשטר אלימה וריאקציונית. משנות השמונים ועד ל-2002 דווח על רציחתם של כ-4500 פעילי תנועת העובדים בקולומביה. דיכוי ורצח של פעילי שמאל ממשיך במדינה עד היום.

אין ספק שהתמיכה של ארצות הברית בפרובוקציות של קולומביה מעידה על כך שגם בימים אלה האימפריאליזם האמריקאי ממשיך לשמש כגורם מתסיס ומעודד אלימות באמריקה הלטינית. לאורך המאות ה-19 והעשרים ארצות הברית תמכה במשטרים דיקטטוריים אכזריים באמריקה הלטינית, שדיכאו עבורה את כוחות השמאל והותירו להון האמריקאי לשדוד את היבשת בחופשיות.

מדינות אמריקה הלטינית ידעו בשל כך חוסר יציבות פנימית ועוני רב, אך מיעטו להילחם בינן לבין עצמן. כיום נראה שארצות הברית, שבשל ההסתבכות בעיראק חלשה מכדי להתערב בונצואלה ישירות, מתכוונת לבשל מלחמה בין קולומביה לונצואלה. אמריקה הלטינית היא האזור הראשון בחשיבותו לאימפריאליזם האמריקאי.

למעשה ארצות הברית חייבת את עושרה הרב, שהקנה לה יכולת לשלוט בעולם כולו, בעיקר לניצול מיליוני העמלים באמריקה הלטינית העשירה במשאבי טבע, קרקעות בשפע ובכוח עבודה פורה. שליטתה של ארצות הברית באמריקה הלטינית הכרחית לעתידה כמדינה החזקה בעולם, לכן צמיחת כוחות שמאל אנטי-אמריקאים מהווה עבורה סכנה שאין שניה לה. זאת גם הסיבה שעל האנושות כולה, הכורעת בדרך זו או אחרת תחת הניצול האמריקאי, לעמוד לצידם של ההמונים באמריקה הלטינית הנאבקים בארצות הברית ובמשטרים הריאקציוניים, כמו זה שבקולומביה, שמשרתים אותה.

בתמונה: הוגו צ'אבס, צילום: Agencia Brasil