כמו כולנו, גם אני ביליתי בימים האחרונים לא מעט זמן בצפייה במשחקים האולימפיים מול מסך הטלוויזיה. אין ספק שזו ההצגה הגדולה של השבועיים האחרונים. בעידן התקשורת המודרנית גם ארועים בסדר גודל יותר קטן בהרבה זוכים לביקורת, לעיתים נוקבת, בצד השבחים. אך נראה כי דווקא האירוע הגדול מכולם, המשחקים האולימפיים, נשאר חסין כמעט לחלוטין בפני הביקורת. השגים בספורט מעולם לא רגשו אותנ באופן מיוחד; אני מתקשה לראות את התרומה לתרבות האנושית בהשג ספורטיבי, ובשבירת שיא עולם כלשהו בפרט. אולי בזכות זה אני מצליח לראות כמה הבטים שליליים במשחקים האולימפיים, ואני מרגיש צורך לחלוק אותם. לפיכך ניגשתי אל המקלדת בצהרי יום שבת וכתבתי מאמר זה.

היסוד שהכי דוחה אותי במשחקים האולימפיים הוא פולחן הלאומנות. הלאומנות עולה על נס כבר בטכס הפתיחה, מצעד המשלחות. הספורטאים צועדים בקבוצות המאופיינות לפי הלאום, כאשר בראש כל קבוצה מונפים בגאווה דגלי הלאום. לעיתים קרובות גם הספורטאים עצמם מעוטרים בסמלי הלאום. הלאומנות היא גם חלק בלתי נפרד מטכסי הענקת המדליות: דגלי הלאום של הזוכים מונפים לראווה, וברקע מתנגן ההמנון הלאומי.

הלאומנות הזינה לאורך ההסטוריה וממשיכה להזין גם כיום אין ספור סכסוכים עקובים מדם. בעידן המודרני אנו עדים לעלייה של תנועות בלתי לאומיות, שאני אישית מקווה שיתרמו להרגעת יצרי הלאומנות הקטלניים. ברם, המשחקים האולימפיים, אולי בזכותו (המפוקפקת) של הצורר אדולף היטלר, הפכו לאחד המעוזים העקריים לטיפוח הלאומנות בזמננו.

יש מפעל חשוב אחר שמעניק פרסים לבני אנוש מצטיינים: מפעל פרסי הנובל. בניגוד למשחקים האולימפיים, בהענקת פרסי נובל אין סממנים לאומניים, וכך צריך להיות לטעמי. כשבן אנוש מצטיין ופורץ דרך לאנושות כולה בהשגיו, אין זה משנה (ולא צריך לשנות) בן איזה לאום הוא. מעשיו והשגיו משרתים את האנושות כולה, והאנושות כולה צריכה להודות לו. הייתי רוצה לראות גם את המשחקים האולימפיים נקיים מכל סממן לאומני. במצעד הפתיחה יצעדו הספורטאים מחולקים לפי ענפי הספורט שבהם הם משתתפים. בענפי הספורט הקבוצתי תהיינה קבוצות רב-לאומיות. בטכסי הענקת המדליות יונף הדגל האולימפי בלבד.

מרכיב אחר שמאד מפריע לי הוא השתתפות הספורטאים ה"צעירים", שראוי יותר לקרוא להם "ילדים", תופעה שנפוצה במיוחד בענפי ההתעמלות השונים. כצופים אנחנו כמובן נהנים לצפות בביצועים המרהיבים שלהם, אך חשוב שנזכור כי להצגה הזו יש מחיר כבד. מתעמלים אלה צריכים להתחיל האימונים כבר בגיל הרך, ומאז להקדיש את מיטב זמנם ומרצם לאימונים המפרכים. מי בדיוק החליט עבור אותם (או אותן) פעוטות שעליהם לעבור מסלול מפרך זה? ואם אותו ילד מצליח, האם הוא הנהנה מפרי עמלו? במילים אחרות, עולה בי חשד כבד שבמשחקים האולימפיים אנו חוזים בניצול מחפיר של ילדים רכים ומוחאים לו כפיים. נראה לי שיש לאסור על השתתפות ספורטאים מתחת לגיל 18, ואולי אפילו למעלה מכך.