בת דודתי חיה בבודפשט. אני מאד מחבב אותה, מה גם ולא נשארו לי הרבה קרובים חיים, אבל מה לעשות ושנינו איננו כותבי מכתבים גדולים. אולי כל המנהג הרומנטי הזה שייך כבר לעבר? לרשום את התאריך, למצוא את הפנייה המתאימה - יולי היקרה, החביבה, היי יולי, או אולי בנוסח של ימינו, יולי, מה נשמע? - ואחר למלא לפחות חצי עמוד (כי פחות מכך לא יאה) בדיווח על משפחתנו, קורותינו, עניינים שכמעט בטוח שלא מעניינים אותה, לשאול לשלומה ובשום אופן לא לשכוח למסור ד"ש לחבר שלה ושוב לחפש סיום נאות - באהבה, בידידות, בברכה, חיבוקים ונשיקות - כיום כל זה נראה לי פתטי משום מה. הפסקתי זה מכבר לכתוב מכתבים!

למזלי, הופיע על במת ההיסטוריה מארק צוקרברג הגאון והמציא לנו את הפייסבוק! אתמול בבוקר פתחתי אותו וישר קפץ לעיניי צילום טרי ויפה של יולי המדהימה ביופייה הבוגר, יושבת בגינת ביתה החדש (שטרם ביקרתי בו) ומאחור, בפתח, ניצב חברה טאמש. זה היה הפריט החדשותי שהייתי זקוק לו והוא שווה בעיניי יותר מכל מכתב. כל שנותר לעשות, היה להקליק על ה'לייק' בתחתית הצילום ולכתוב כמה מילים לאחייניתי. "תודה שחלקת עימי צילום זה, כמה שאת נראית טוב, מזל טוב לביתכם החדש וסוף שבוע נעים".        

אינני יודע כמה מכם היו חברי קיבוץ, אלה שהיו וודאי יוכלו לענות לשאלתי, לאלה שלא היו, אני אספק את התשובה:

"מהו מהו הציר המרכזי סביבו סובב הקיבוץ?"

"כמובן חדר האוכל".

את הקיבוץ עזבתי לפני שנים רבות, אבל תמיד חסר לי מוקד חברתי דומה, בו יכולת להתעדכן בחדשות המקומיות וגם העולמיות מעל העיתון היומי התלוי על לוח המודעות, לראות את סידור העבודה, להתבשר על תוכנית הערב, לאסוף את הדואר שלך וגם לפגוש את כל ידידייך, מכרייך, לשמוע על חוויותיהם, בעיותיהם, קצת רכילות טרייה ולהתבונן בצילומי משפחתם, או באלה של טיולם האחרון ולפטפט בנחת תוך כדי ארוחה. בימי הגשם, חדר האוכל היה גם המקום בו ניתן היה לראות סרט, או ליהנות מהופעת זמר אורח, לשמוע מרצה מבחוץ ומעת לעת התכנסה בו אסיפת הקיבוץ, בה החלטנו על אורחות חיינו.

עתה סוף-סוף נמצא מקום דומה, בצורת הפייסבוק.   

מלבד נושא אסיפת הקיבוץ, כל הגורמים האחרים ורבים יותר מהם, כלולים בו. ברשימת החברים שלי כ-150 איש, רוב רובם אנשים שאני מכיר מהחיים. אני נכנס, בודק מי מהם נוכח ויכול לפטפט עם קרוביי, ידידיי, מכריי, להתבונן בצילומי אירועים בחייהם שבחרו לחלוק עמנו, לראות קריקטורה שנשאה חן בעיניהם, להעיר הערות לגביהם וגם להעבירם שלאנשים אחרים ואפילו לשמוע יצירה מוזיקלית שאהבוה.

אני גם יכול לקרוא 'סטאטוסים' שנכדיי כתבו ולעשות את כל זה תוך שמירה מוחלטת על פרטיותי! איש אינו מכריח אותך לעשות 'לייק', להגיב על הבעת דעה, או מאמר המשקף את השקפת עולמו של מישהו, אינך חייב לציין את מקום הימצאך ואם אך תרצה, תוכל לצאת מהפייסבוק מבלי שאיש יידע שהיית שם ועיינת באלבום צילומיו.  

רובנו איננו נוהגים כך. בני גאה מאוד בבתו בת החצי שנה וגם חזי מתמלא גאווה מנכדתי היפהפייה ואנו ממהרים לפרסם כל צילום חדש שלה ברשת החברתית, שייראו ויקנאו! אני גם נהנה לערוך השוואות עם ילדי/נכדי חבריי וקובע ששלנו יפה יותר, אבל כמובן משאיר דעה הזאת לעצמי. זה אך טבעי שכל הורה, או סב סבור, כי יוצא חלציו הוא כליל השלמות והיופי.  

אני מתעניין מאד בנעשה בהונגריה, אבל לא עד כדי כך שאעיין יום-יום בעיתונים היומיים המופיעים בה. אני מסתפק בקריאת 'הארץ' ובצימוקים נבחרים מהתקשורת ההונגרית - חדשות, כתבות, צילומים, קריקטורות ואף דיווחי ווידאו - שבחרו עבורי ידידיי ההונגריים בפייסבוק. אני נהנה גם לשמוע את הלהיט האחרון, הקלטה מקונצרט, הצגת תיאטרון, או אופרה, שמכריי נהנו מהם וחשבו שמן הראוי לחלוק הנאה זאת עם אחרים. הם אינם אגואיסטים, זה ברור!

בשבוע שעבר החליטה תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, שחייבים לעשות משהו לפני שהזוג המוזר, ביבי וברק, המחליט עבורנו ומתעלל בנו, גם יהרוג בנו ויזמה הפגנה לפני ביתו של ברק במגדל g (אבן גבירול פינת שאול המלך). אולי לא יועיל, אבל לפחות נוכל לומר שלא ישבנו בחוסר מעש ונתנו שיובילו אותנו באף לאבדון. ההודעה על ההפגנה המתוכננת התפרסמה בפייסבוק בבוקר, ובערב בשעה 8 התייצבו במקום מעל ל-300 איש.

דוגמא נוספת לפעילות המתנהלת באמצעות הפייסבוק: אחד ממכריי פעיל במאבק נגד התעללות בבעלי החיים וביחד עם חברי העמותות "תנו לחיות לחיות", "מאחורי דלתות המעבדה" ו"האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים", מנהל מאבק לחקיקת חוק לאיסור עמותת "תנו לחיות לחיות"
עמותת "מאחורי דלתות המעבדה"
האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים עמותת "תנו לחיות לחיות"
עמותת "מאחורי דלתות המעבדה"
האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים עמותת "תנו לחיות לחיות"
עמותת "מאחורי דלתות המעבדה"
האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חייםייבוא וייצוא קופים למטרת סחר וסגירת חוות מזור.

בפייסבוק יש גם אתר לעצומות. רק הבוקר ביקשו את חתימתי לעצומה נגד מחירי הדלק המאמירים. מי לא יחתום על עצומה כזאת? עם זאת אינני מאמין, שיובל שטיינץ והאוצר מפחדים מעצומות, אף אם מאות אלפים יחתמו עליה. צריך קצת יותר מזה.

יש אנשים רבים המשחקים משחקים בפייסבוק, אינני מאלה, אבל בתי סיפרה לי בסוף השבוע, כי השקיעה סכום ניכר ברכישת משחקי מחשב חוקיים עבור בניה. אחר, הותקן במחשב שלה ווינדוס 7 וכל המשחקים הפסיקו לפעול. כאשר הלכה לחנות ושאלה אם הגרסה החדשה של משחקים אלה תפעל תחת ווינדוס 7, אמרו לה, כי אינם יכולים להתחייב לכך. הפתרון: היא פתחה חשבון פייסבוק עבור נכדי בן ה-9. הוא אינו רשאי לצרף 'חברים' לחשבון שלו, לשוחח עם זרים, אבל יש לו גישה חינם לשפע של משחקים.  

אין כמעט גבול למה שניתן לעשות בפייסבוק. המדיה כולו מתפתח בדינמיות וקשה לחזות איזה פיתוחים עתידיים, מגמות חדשות, כלים חדשים נכונו לנו בשנים הקרובות, שלא לדבר על העתיד הרחוק יותר. אין ספק, כי עבור האדם המודרני זהו חדר האוכל הקיבוצי של העבר (בקיבוצים של היום, חדרי האוכל מופרטים ועליך 'לגהץ' כרטיס אשראי, כדי לזכות בהם בארוחה), מקום מפגש תוסס, בו אתה מתקשר, מגיב, מפרסם, מתווכח, מתבדר, נהנה, משפיע ולוקח חלק בפעילות חברתית ערה. מי שאינו שם, לא יודע מהו מפסיד.