כדי להבין כיצד יכול להיפגע אדם שכל רצונו הוא דווקא סינון, יש לבחון כיצד שירותי הסינון ניתנים היום להורים. כיום ספק האינטרנט מציע חבילה, לרוב תוכנה המותקנת על המחשב בבית, והיא חוסמת לילדיכם את הגישה לאתרים שאינם נראים לכם. מרבית התוכנות מאפשרות לציין אתרים ספציפיים.

לדוגמא, אם אני חובש כיפה, ואיני מעוניין שבני יגלוש באתר חופש, אני יכול לחסום את הגישה אליו. כמו כן, אני יכול לבחור מאפיינים שנראים לי רלוונטיים. ישנם הורים שפתיחות מינית אינה מרתיעה אותם, אבל דווקא הימורים נראים להם מחרידים, והם אינם רוצים שהילדים יראו שום אתר העוסק בתחום, אפילו אתר מפעל הפיס.

כאן נכנסות החברות לתחרות ביניהן, ומציעות תמורת סכומים קטנים שלל שירותים. רובם נחסמים על מחשב הלקוח, כך שללקוח יש שליטה רבה יותר על מה נחסם ומתי. ההצעה העומדת על הפרק, קובעת שני דברים שמשנים את הכללים הללו:

1. החסימה צריכה להיעשות אצל ספק האינטרנט.

2. רשימת האתרים נקבעת ע"י גורם חיצוני.

שני הגורמים האלה משנים לחלוטין את יכולת השליטה של אדם במידת ואופי הצנזורה שהוא מעניק לבני ביתו. אני לא יכול לבחור למנוע גישה לאף אתר. אני נאלץ לבחור בין צנזורה מוחלטת, לבין חופש מוחלט. כמובן ששום דבר, לכאורה, לא מונע ממני להכניס תוכנה נוספת למחשב, שתסנן מידע ביתר קפדנות. כאן החוק חוטא בשני היבטים:

1. כיוון שאני יודע שהאינטרנט שלי מצונזר לענייני הימורים, אני יכול להניח בטעות שגם אתר מפעל הפיס נכלל ברשימה. כיוון שאני יודע שאתרי מין מסוננים, אני יכול להניח הנחה שגויה שאתרים המעניקים חינוך מיני בסיסי, או בלוגים שיש בהם אמירה מינית. ההנחה הזו לא בהכרח נכונה. כמובן שזה יכול לעבוד הפוך לחלוטין: אני יכול לחשוב שאתר מסויים נחסם בצדק, למרות שהוא מכיל מידע לגיטימי.

2. צמצום הדרישה יביא לצמצום התחרות. כיוון שממילא קהל דוברי העברית הוא קהל קטן, תוכנות המספקות חסימה לאתרים לפי תוכן עברי ממילא מועטות מאד. החוק יגרום לכך שפשוט לא ישתלם לייצר תוכנה נוספת, על שירותי הסינון שמספקת הממשלה.

לכן, המלחמה היא לא רק על חופש הביטוי. היא על הזכות שלי כהורה לגדל את הילד לפי ערכי, בין אם הם קשים יותר, ובין אם הם רכים יותר. הורים יקרים: אם נפש ילדכם יקרה לכם, התעלמות מהקופסא שנחה לכם בבית לא תעזור. עליכם לקחת חזרה את החינוך לידיים שלכם.