20 ליוני 1974 שעות הערב כשהמשפחה מתארגנת לשינה ולכל מה שעושה משפחה נורמלית עם שני ילדים והם לא ידעו כי סירה קטנה ובה שלושה גברים עושה את דרכה מלבנון לעבר חופי נהריה והדבר היחיד שמניע את הסירה הוא שנאתם ליהודים, שנאתם למה שהמדינה הזו מייצגת "הבית היהודי".

הם בחרו בבנין מס' 19 באקראי, נראה להם הכי זמין והכי נוח מהכביש ע"מ לבצע את זממם ולפגוע ביודעין באנשים חפים מפשע והלא על כך נחרצו משפטים שלמים "האם הייתה כוונה בזדון  לבצע רצח" והם לא באו מספיק על עונשם.

הכי זמינה הייתה הדלת בקומה הראשונה והם החלו לירות......

מוטי האב שהיה איש יחידה קרבית הבין עד מהרה את המתרחש והאם אירקה שלא הייתה זקוקה לרקע צבאי זינקה לחדרה של  רונית בת ה-10 שעליה היינו אומרים שגם "תותחים לא יעירו אותה" ומשכה אותה מהמיטה בעודה צועקת למוטי לקחת את הבן גלעד בן ה-5, באינסטינקט רצה למרפסת המטבח וקפצה ללא היסוס אל אחורי הבית כשרונית בזרועותיה כשהיא חושבת שמשם הדרך לרחוב בטוחה, היא נעמדה וצעקה למוטי שיזרוק גם את גלעד, גלעד עוד הספיק לצעוק "למה אתם זורקים אותי מהמרפסת באמצע הלילה"

מה שאירקה ומוטי לא ידעו זה שמחבל נוסף שומר על הכניסה לבנין והוא שמע אותם....

מבלי לחשוב פעמיים השליך רימון לעבר אירקה והילדים וירה לכיוונו של מוטי שהיה בשלבי קפיצה מהמרפסת גם כן, מוטי חזר לתוך הדירה פצוע ושתת דם ואירקה והילדים היו על הדשא כשרק אירקה נושמת את נשימותיה האחרונות.

הצבא הגיע, המחבלים חוסלו למעט אחד וזאת כאשר הם הורגים חייל שלנו בחילופי האש.

מי שקבלה את גופות בתה ונכדיה בבית החולים בנהריה הייתה הסבתא יפה שעבדה שנים רבות כאחות אחראית חדר מיון.

וכך עברו להם השנים ואדמת ארץ ישראל הקדושה ספגה עוד קורבנות שאיש לא זוכר למעט בני המשפחה, אדמה שהובטחה לנו עוד מימי התורה כשלצידה הייתה הבטחה "ארץ זבת חלב ודבש" האומנם?.

והיום אחרי כ"כ הרבה נפגעים שגם אני כבר שכחתי את שמם, אני צריכה לחזור ולומר או לנסות להתנצל בפני יפי הנפש למה הארץ הזו חשובה לנו, למה הקורבנות של הרבה שנים זועקים שהמחיר לא היה לשווא ושדמם לא היה הפקר גם ע"י בני עמם ויש לנו ארץ אחת ובית אחד והעם הזה צריך להתלכד ולהניח לכל המחלוקות של האגו בצד ולשמר לפחות שמותם לא היה לשווא.