בית-ספר תיכון אחד מהדרום "יוקרתי" יותר, העלה את שכבת הי"בתניקים שלו לאתר החרמון במסגרת טיול "סוגרים את בית-ספר" השנתי שארגנו עבורם.

רצו להבין קצת יותר טוב מה זה ה"עיניים של המדינה", וקצת להתכשכש בשלג במקום להזמין דיל ב "חו"ל טורס". צריך רק להזכיר בענין זה, כי נערי התיכון הדרומי כמובן ש"לא המציאו את הגלגל", ויחד עמם במעמד מעצב זה נכחו עוד מספר בתי ספר זהים משאר תפוצות הארץ.

כבר עם המגע הראשון של נערי התיכון עם השלג, צצו מפה ומשם "חובשי כפה" בני תיכון דתי מאי שם, וארטילריית כדורי השלג פצחה בקונצרט  של טיווחים הדדיים ו"חילוקי דעות חמים" בין המחנות. והפליאו החילונים מכתם בדתיים ולהפך... עד אשר לפתע, דילגו להם מאחרי כפל קרקע מושלג שבמעלה הרכבל כעשרים כובעי גרב מטעם תיכון ערבי בגליל, ובהתקפת "חצי מארב" החלו מידים "אישם" בניצים מטה.

והנה עדים היינו כדז'ה וו למעשה איחוד המחנות (יוחנן מגוש חלב / שמעון בר גיורא ערב הקרב על בית-המקדש והעיר). בני עדות היהודים התאחדו, ובנחישות החלו משיבים מילחמה שערה. בנים ובנות כחטיבה לוחמת אחת, וגם ערביינו בבניהם ובבנותיהם, ה"טובים לשלג".

בלהיטותם הגיעו לבסוף אף לקרבות קירבה פנים מול כדור שלג...והנה התעמתו להן שתי בנות, וזיהתה לפתע הערבייה כי אויבתה (תלמידת התיכון הדרומי) בת הבדואים היא. "מה את עושה עמם" הקשתה עליה בשאלה רוגזת ? "יהודים"! "אז מה" השיבה הבדואית, "הם חברים שלי, אני עמם, ובעאדו.. זה רק משחק". "תתביישי" העליבה הגלילית.  "על ה...שלי" ענתה לה הבדואית בליגלוג, כשלפתע גובתה בבן כתתה, בדואי גם הוא, אשר ידה כדורון מכוון היטב לפני הגלילית.

"הר הבית בידנו" זעקו הדרומים בהתלהבות. "על אל אקצ'ה נילחם ונמות" השיבו ערביי הגליל, וגברה ההפגזה משני הצדדים, עד אשר לפתע נסוגו הערבים אל מעבר לקיר שלג, דממו, ושניות ארוכות לא התעופפו להם הכדורים.

פתאום יצאו להם מספר מטחי כדור מכוונים היטב עפים במהירות ובמדויק במיוחד לעבר מטרותיהם, כדורי שלג "משודרגים" היטב, עם חלוקי נחל בתוכם מאיצים את מעופם ומסכנים עד מאד עם פגיעתם.

...והיתה זאת הבדואית שראשונה נפגעה בצווארה, כי  ב"חזית" ניצבה. אחר-כך מהרו המורים האו"מניקים מכל ה"צדדים" וציננו את הרוחות, טרם נכנסו ה"קרבינים" מהאבטחה לגבוי המערך ב"הגנה על העיניים של המדינה".