היום יום השואה בישראל, יום עצוב עבורי. בד"כ אינני מקשיב לכל השידורים, לדעתי הם מיועדים לאלה שלא היו שם, שאינם מסוגלים להבין מה זה להיות פתאום מובדל, מוחרם, מוקע, מאוס, מוקצה, מסומן כבן בקר המובל לשחיטה, אבל בדרך למקום עבודתי שמעתי ברדיו ידיעה, שפתחה מחדש את הפצע שכמעט שכחתי על קיומו. הידיעה סיפרה על גאבור ארדוש (erdős gábor) ההונגרי, בן ה-13 שנספה בשואה ואחותו גילתה בין חפציו מחברת עם שירים שאחיה כתב.  

בן 13? הרי גם אני הייתי בן 13 ב-1944 כאשר השואה היגיעה להונגריה וגם אני החשבתי את עצמי באותה התקופה להונגרי. איתרע מזלו הרע של חברי לעבודה, צעיר דתי, שנקלע באותו בוקר לחדרי. הוא שאל לשלומי ובתשובה שפכתי על האומלל את הרהוריי המרים. סיפרתי לו על הידיעה הנ"ל ושאלתיו: מדוע גאבור נספה ואני ניצלתי? האם תאמר לי, כי עליי להודות להשגחה העליונה על שנחלצתי מגיא צלמוות נורא זה? ומה עם אותם הרבים שנרצחו, איזה תפילה צריכים לשאת קרוביהם, בני משפחותיהם? ברוך דיין אמת? איזה אמת היא זאת שהורגת מיליון וחצי ילדים? מה היה פשעם? ומהו הוא זכותי? מעולם לא הייתי צדיק, שומר מצוות, מדוע אם כן, דווקא עליי חסו. אני בטוח בכך שבין אלה שנספו בשואה, היו רבים שהיו טובים ממני, שהגיע להם יותר ממני להינצל.

הנה למשל גאבור זה. לדעת אחותו מריאנה, שיריו מצביעים על גאוניות. עם ישראל ואולי העולם כולו, היה יוצאים נשכרים, אם הוא היה ניצל במקומי.

אז אל תדברו עימי בבקשה על צדק אלוהי, אין דבר כזה! אם היה צדק כזה, השואה האיומה הזאת, שהשמידה שישה מיליון מבני עמנו, שאדם שפוי כלל אינו מסוגל להבינה, לא הייתה מתרחשת. אם היה צדק אלוהי, כל הבני בליעל ועוזריהם ועוזרי עוזריהם, שרצחו אותם, היו באים על עונשם הראוי, גורלה של גרמניה הייתה כגורלה של סדום ועמורה. מה נכתב בספר בראשית? "ואנשי סדום רעים וחטאים לה מאוד" "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מן השמיים". האם חטאי הנאצים היו פחותים מאלה של אנשי סדום ועמורה?

עמיתי לעבודה המסכן יצא מהחדר מבויש והפעם לא היה בפיו מענה, אבל גם לי עצמי אין תשובה לשאלות שהעליתי לעיל. הצלתי נובעת ממזל עיוור בלבד, שרדתי, הקמתי משפחה נפלאה, תרמתי את חלקי הצנוע למדינה ולאנושות וכשיגיע יומי, אמות שבע ימים, עם חיוך על שפתיי.

כל אשר ביכולתי לעשות למען אלה שלא זכו להגיע למה שאני הגעתי אליו, הוא לזכור אותם ולהזכירם לדורות הבאים, את גאבור ארדוש שאולי למד בבית ספרי, את בן דודי ובן גילי ג'ורג'י הרבסט, את בת דודתי אווה אונגאר, בת ה-14, את ידידי הטוב פרי וואמוש, שאולי איש מלבדי אינו זוכרם ולא מבכה אותם ואת אותם המיליונים האחרים, שהיו יכולים להיות ידידיי, שכניי, חבריי לעבודה ואולי אפילו הנהג שהתך אותי זה עתה בכביש.

עלינו האודים הניצלים, לשמוח בחלקנו ולא לקטר לעולם, לא להלין על זוטות, למצות את החיים במלואם ולחיות גם במקומם של אלה שלא זכו להגיע ליום הזה.

(בחרתי בצילום המצורף, משום שהילדים בו לבושים במין מדים הונגריים לאומיים - עליו נאלצו לתפור כוכב צהוב - וחבושים כובע שאף הוא מפגין רגשות לאומנים. הם האמינו כמוני, כי הם הונגרים לכל דבר, עד שהאמת המרה טפחה על פניהם).