סופשבוע של סקס, מאות קילומטרים הרחק מחבר שלה. ובכן, גם זו דרך טובה לאבד את בתולייך.

כלומר, זה לא שאין לי ניסיון בכלל, גם שקעתי איתה במשחקים בעבר, והם כבר לא בדיוק חברים - זה לפחות מה שהיא אומרת, בזמן שהיא מגלה לי את עורה החיוור.  יומיים רצופים, כשאור השמש יכול להציף בחופשיות את החדר, כשאפשר לקחת את הזמן והנשימה. מאין מגיע כל הטוּב הזה? מי היה מאמין שתציע זאת, כאשר דיברנו בעוד יום חמישי רגיל? כמובן שגם התראה של כמה שעות, נוחה דיה עבורי. ישנו נצח המורכב מיומיים וחצי, עד החזרה לבסיס ביום ראשון. האם תיתן תשומת ליבה אל חוסר הניסיון? כמובן שכן, אך היא רכה. היא מתוקה. מתירה לי לבדוק לילות בחדרה. כמה כבר הספיקה לראות לפַניי? אנחנו לא מדברים כל כך קרוב. זה הכל בגלל החבר לשעבר הזה שלה. היא מכנה אותו בשמו הפרטי. אני מבוגר מעט ממנה והוא הרבה יותר משנינו, ולפעמים קורה שהם חוזרים להיפגש. אין לי מה להתרגש. אני יודע שתהיה הפעם הבאה.  

שהינו באכסניה זולה, אך זה לא שינה דבר. כל שהיינו צריכים הוא מרחב. לא סיירנו מסביב. נשארנו בחדר עד אשר הגיע הזמן לחזור. גופה החלבי נשאר נינוח ומעורטל ברובו של הזמן, גם באותה הפעם בה דיברו בטלפון. לעיתים בד דק וקליל, ימזוג אדוות רכות על מרחבי גופה. לעיתים יהיה זה גופי, המטיל צילו על מפתנה. חיוכה תמידי, גם דרכיה הנעימות. מעולם לא הצלחנו להגיע למריבות. מרגיעות הן השיחות, גם תנועותיה החלקות. בצהרי היום יצאנו בכדי לרכוש, מנה משביעה בעלות הוגנת. תשאיר אותנו שבעים וטובי לבב, כל הסופשבוע וגם לאחריו.

זה שוב קורה. רעש מתכות נופלות, והכל שחור. אין ימין או שמאל, לא מעלה ולא מטה. איני רואה שום חלק מעצמי, וכך לא יכול לנוע. רק קול אנחה אשר מהדהד בתוך הריק, שואב את מודעוּתי אל מקום אחר.

המקומיים דיברו על כך שצריך להיזהר מהבתולות. הפעם הראשונה תשגע את ליבן, ותיצמדנה אליך בלי להרפות. כנראה שלא זכו להיתקל באחת שכזאת. דבש נוטף לה מבין האצבעות. אוהבת לאהוב באמת ובתמים, ולא מבקשת אישור, אין בי כל ספק. רטט מחשמל, רוחש סביב לגופה. זורם מלב אל לב, בלא קול או הבחנה. גם פעולות רגילות ופשוטות, תהפוכנה במחיצתה למחוות קורצות. כל מהלך ואף הבעה, יזכירו לי את זו הכוס הגדושה, בטוּב ועונג וניחוח פרחים, שתכף יתפרצו עליי בהדף מתיז. תקופת ההמתנה חלפה כהרף עין, והטעם מתוק יותר מהציפייה. סדק את ליבי, כאשר שבר כל חוק ואימרה.

חלון המרפסת פתוח לרווחה. זהו מלון עם מעט אורחים, וממילא רק אנחנו קיימים עכשיו בעולם. נדמה כי עבר נצח, מאז הפעם הראשונה בחדרי. פיה מלא בנוזל רותח. היא יודעת איך לתפוס אותי במקום אחד. אני מאמין שזה ימשך כך עוד הרבה. לא מבחין לאן פונות עיניה. זה מהמם אותי כל פעם מחדש, האופן בו משתלב הקסם התמים של פניה, עם מעיינות המעמקים של יצירתה. בליבי עולה הכרה מתעתעת, כי רק אני הוא זה, הרואה אותה כולה. כהרף עין יסתבר, שעוד לא ראיתי כלום. בטרם יסתיים החודש, יהפוך הלהט לתסכול עגום. ימיר עצמו לכעס ורשפי קנאה, ויעלה באש את סופה של השנה.

אני חוזר אל התוהו המוכר. עשן החל ממלא את הבועה. הראוּת עכורה ואין עוד ברירה, הגיע הזמן לנטוש. כל כך רווחה לי, זו המעשייה, אך כבר איני שם. מעמיד פני תם. ממשיך להכחיש בזמן שהכל שחור. אין ימין או שמאל, לא מעלה ולא מטה.

"רק חבק אותי", כך היא לחשה. "רק חבק בזמן השינה". מי הוא זה שפגע בך, ילדה אהובה? בליבו אנעץ סכין. בי נשבעתי, אישה יקרה. מדוע תסרבי לספר מה קרה? איך זה שמגע שפתיי מניב כאב ובהלה? האם התחשבו בך, החברים של זמן הצבא? הן לא נמשכנו כדי להישאר, אך כל עוד את כאן, אדגים לך צורה חדשה. את הסיוט אגרש בנשיקה רכה. באיטיות ארגיע גופך. הנחי את ידיי אל נתיבייך. את עורך החלק חרש אלטף. הישארי כך תחת לזרועותיי. הדוקה חזק אל תוך חום ליבי. איתך זה מרגיש נוח. מעולם לא הצלחתי להירדם בתנוחה זו בביתי. אמת דובר אני – מעולם לא, עד הלילה בו הגעת למיטתי.

הרחבה מלאה בבוץ, וריח מבאיש מחניק את הנשימה. יש לעבור הרבה מהניצבים עד אשר ימצא הוא, המקום המדויק. אפרוריות כחלחלה צובעת את המקום, חרף ניסיונותינו לזהור. באנו לכאן בכדי להנות, אך מדוע זה נעליי הפכו למוכתמות? מוצא איזור שאינו משרה בחילה. מטהר את האוויר באמצעות עשן המוּתמר בריאותיי. ישנו כאב, אנשים יקרים. ישנו כאב. חלקכם כבר יודעים. ישנו עצב שמטמטם את החושים, שמבטל את הגבול בין המותר והאסור. ישנה שריפה אשר תאכל את כל אשר יקלע אל דרכה. היא מחייכת אליי מכל פינה, אך זה לא קורה בכל יום. לעיתים תאותת במרחק בו העיניים בקושי משיגות. נצנוץ קל יבזיק בחטף, כאיילה המצחקת בין הגבעות. לעיתים תהיה קרובה כהבל הנשימה. תווי פניה מדבריים ומוכרים, גם אם מעולם לא התוודעה. מעולם לא נראתה במקום כמו זה. השחור והמר אינו אזור מחייתה. הבוץ כבר מכסה את ברכי הנוכחים. פניהם מעוותות מצחוק או אימה. הדור החדש, כבר הולך ונעלם. תבניות מתעתעות בליבו הצייתן. עוד ועוד מהמשקה הצורב, השינוי כמעט הושלם. הברדס הכהה מורם. האישונים בוהקים. הזיכרון אינו קיים.

השמש עולה ביום חורפי. ציפורים מצייצות מחוץ לחלוני. קשת של ניחוחות תכה באפי, עת אנער קוּרים שעל סף דלתי.