בשנת 2005 התקבלתי לעבודה בעסק משפחתי כפקידה ואשת מכירות, בעסק הקטן עבדו הבוס הגדול דוד,בנו אביב ועוד 2 עובדים,עסק משפחתי קטן ואינטימי.

מהר מאוד ידעתי כי עלי לעבוד מול אביב "היורש", רוב שעות היום עבדנו במקביל,לעבוד מול בחור צעיר או לקבל ממנו הוראות ממש לא הייתה בעיה,אביב היה עלם חמודות,ראשו היה מלא תלתלים אדמוניים ולא פעם הזכיר לי את דוד המלך בהופעתו. עלם צעיר מסור לעבודה וקשור לאביו עם הרבה כבוד. הוויכוחים ביניהם היו על עבודה נטו. מה שבלט במיוחד היה הקשר ההדוק,עבדו בצוותא, אכלו בצוותא וקבלו החלטות בכל הנוגע לעבודה.

תחושתי כאחת מבחוץ הייתה שנקלעתי למשפחה והכל התנהל כשורה עד לאותו בוקר כשנפלה הקטיושה על המוסך של הרכבת. המוסך היה בקו אווירי קרוב מאוד לבית העסק . חזרתי לשם רק פעם אחת ביום של הפסקת האש וגם אז נמלטתי מהאזור בגלל שלא היה מיגון הולם.

לאחר מלחמת לבנון השניה פוטרתי ואפילו לא כעסתי כי הייתי עסוקה בשיקום של עצמי מהדי המלחמה.

את אביב ואביו לא ראיתי יותר עד אשר התפרסמה הידיעה הנוראה שהיה פיגוע בתל אביב,ביום הנכבה כאשר ערבי מכפר קאסם ביצע פיגוע דריסה והקורבן היה אביב שנסע לעבודה עם אביו כמו תמיד.

ליבי נחמץ לשמע הידיעה על הרצחו ועל אביב נעוריו, הוא לא הספיק להקים בית ולחיות את חייו. עוול משווע לו ולבני המשפחה.

אחרי תקופה התקשרתי לאביו להביע תנחומים,הוא נשמע מוזר ושבור בטלפון ובקושי הבין מי אני בכלל. ואז: ידיעה בעיתון ובחדשות"

אביו של הנרצח ביום הנכבה שם קץ לחייו :האב שלא הצליח להתגבר על האובדן "כשאני אוכל-זה אביב,כשאני ישן זה אביב,זה רק נעשה קשה יותר-הוא היה הלב שלי".

ממציאות ארצנו האכזרית והקוטלת.