הכרתיו בלילה סוער בדיוק כשהיה אור אדום ברמזור הגשם דפק על שמשת החלון אבל זה לא הפריע לשמעון לגשת ולדפוק לי על החלון כשהוא אוחז בידיו קרטון ועליו כתוב- "עזרו לי אני רעב", הושטתי במהירות את ידי לארנק ומה שהזדמן בידי נתתי לו.

לא הספקתי לעקוב לאן הלך ולאיזה כיוון והאור הפך ירוק...

הגשר נמצא בדרכי הבייתה כמעט מדי יום ולפתע הבינותי כי שמעון הוא חלק בלתי נפרד מהנוף ולמעשה הוא שם תמיד ואז התחלתי לשים לב שמתחת לקורת הבטון העבה יש אוסף של קרטונים  וסמרטוטים בערמה והבנתי -שמעון גר מתחת לגשר.

ודברי אמי שתחייה לא הפסיקו להדהד באוזני "השבע אינו יודע מה מרגיש הרעב" והתחלתי לקחת איתי פירות ודברי אוכל שהיה באוטו במידה ואעבור בגשר של שמעון, חזרתי מבילוי לילי שבו הוגש כיבוד? לקחתי גם משם בשקית שיהיה למקרה ששמעון יהיה שם וגם שהאור האדום יעצור אותי.

הדבר אמור גם לגבי בגדים ונעליים כמובן ,שלא יהיה לו קר מידי או חם מידי, התחלתי להרגיש סוג של אחריות על האיש המוזר הזה שלא דיבר איתי מעולם ולא ידעתי עליו מאומה.

נוצר בינינו סוג של הווי, כשהאור ברמזור היה ירוק הייתי קוראת לו  וזורקת את מה שהבאתי לו, התמחיתי בזריקה מרחוק של שקיות וזה במקרה הטוב לפעמים זו סתם הייתה בננה מעופפת או פרי אחר, היה מחייך...והייתי עוקבת במראה עד שנעלם מעיני.

באחת הפעמים הנדירות כשהאור האדום עצר מבעדי לנסוע החל לשוחח איתי וסיפר לי שהוא גר 30 שנה ברחוב, האור התחלף....

בפעם השניה סיפר לי שהוא מהצפון ונודד בין הערים הגדולות בארץ ומקבץ נדבות ו..האור התחלף. בפעם האחרונה שראיתיו שאל-אולי את מכירה קבלנים מהאזור?

למה? שאלתיו, אני מחפש לקנות דירה ענה לי ברצינות..והאור התחלף,זו הייתה הפעם היחידה שנפרדתי ממנו כשאיני מפסיקה לצחוק.

וחשבתי לעצמי מה בעצם עדיף? לעבוד ולהיות מקובע רב חיינו,לטבוע בניירת ועניינים כספים? או להיות חופשי ומאושר ועם ההתבגרות רק אז להתמסד ולחיות כמו הרוב .

את התשובות השארתי לעצמי כי שמעון כבר לא על ומתחת לגשר בדרכי הבייתה..והאור התחלף.