ביום ראשון הקרוב (13\07\14) ימלאו שנתיים לאוהל הראשון שהציבה דפני ליף קולנוענית צעירה בשדרות רוטשילד כמאבק למען מחירי הדיור בישראל אשר בוצע באמצעות הזמנה ברשת החברתית "פייסבוק".

עם הזמן, הצטרפו למחאה זו ארגונים חברתיים שונים ואנשים פרטיים שהרחיבו את הדרישות לצדדים נוספים בפן החברתי-כלכלי‏.

חשוב לציין כי מרבית המוחים, לפי סקר של קלמן גייר, היו ממצביעי מפלגות קדימה והעבודה שכ-300 אלף ממצביעיהן השתתפו בהפגנות, לעומת מפלגת הליכוד שרק כ-65 אלף ממצביעיה השתתפו בהפגנות‏.

במהרה הוקמו מאהלים נוספים בתל אביב ובערים רבות נוספות. בניגוד למאהל ברוטשילד ובצפון תל אביב, שהתאפיינו באוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי בינוני,

חשוב לציין כי  חלק מהמאהלים החדשים כללו ציבורים נוספים, חלקם ממעמד חלש כגון: מחוסרי דיור.

 למרות שמחאה הינה תהליך ממושך שאת פירותיו קוצרים במשך זמן רב ,אמצעי התקשורת נוטים לבחון מה השתנה בחלוף שנתיים מהאירוע.

כמו בכל דבר יש דברים טובים ויש דברים רעים.

                   דברים טובים

1: כפי שטען קרל מרקס עם ישראל עבר מ"תודעה כוזבת" ל"תודעה מעמדית" .

כלומר: בישראל מתקיים היום שיח אזרחי חדש לחלוטין.

דבר זה בא לידי ביטוי בכך שאזרחים אשר כמעט ולא התעניינו בנושאיים מקרו-כלכליים ,הצליחו במשך שלושה חודשים להתמיד ולצאת לפחות פעם בשבוע להפגין ברחוב.

2: המחאות משפיעות על הממשלה בעקיפין כגון: הורדת מחיר הקוטג', יישום חלקי של דו"ח טרכטנברג, שינוי בהקצאת הגז בניגוד להמלצת ועדת צמח.

3: השבוע נענה בית המשפט לדרישת העיתון "גלובס" והורה למדינה לחשוף - ומיד - את רשימת החברות המקבלות את הטבות המס הגדולות ביותר, כדי שזו תהווה חלק מהדיון הציבורי על התקציב. 

בעבר, העיתונים הכלכליים היו מלאים בחנופה לטייקונים והתפעלות מעושרם,ואילו כיום יש בהם את הדיונים החברתיים הכי מעניינים.

4: כניסתם של שניים ממנהידגי המחאה לכנסת איציק שמולי,וסתיו שפיר במסגרת מפלגת העבודה.

                            דברים רעים

1: התפיסה של הממשלה לא השתנתה ,והיא ממשיכה להיות דבקה בכלכלה ניאו-ליברלית כושלת אשר עלולה למוטט את המשק.

זה בא לידי ביטוי במינוי הנגיד, שובה של "תוכנית ויסקונסין" באריזה מחודשת, חוסר מציאת פתרון לשוק המזון והדיור, עזרה לאנשים רק אחרי שהם מופיעים בטלוויזיה ולא לפני.

2: בעקבות המחאה היו צריכים ראשי הפלגים דפני ליף,זאב גראוור,איציק אלרוב,נועה קלינגר,מירב כהן ,ואחרים להתאחד ולהקים גוף אשר יאגד בתוכו את אזרחי ישראל.

בגוף זה יהיו מחלקות שונות אשר יעסקו בדברים המשפיעים על האזרח,והיא תהווה מעין גוף חיצוני לממשלה ולכנסת.

ניתן לומר כי כל הדיבורים על "כישלון" ו"התפוגגות" המחאה היו ביטוי לאכזבה של מי שתקוותיהם הפרטיות לא התגשמו: מי שהאמינו שבזכותה דרכם לשלטון סלולה מחדש; אלו שקיוו שהיא תחזיר לכותרות את התהליך המדיני או שססמאות מיושנות על תקציבי ההתנחלויות יהפכו שוב לבון-טון.

אך,המציאות כמו תמיד נוטה להפתיע.

וכך, הגענו למצב אבסורדי שבו המרוויח העיקרי ממחאה זו הינו המנחה ובעל הטור לשעבר ושר האוצר בהווה יאיר לפיד אשר במקום להביא רוח רעננה ,השתלב מהר מאוד בסיאוב הפוליטי הישן.

אך כפי שטען ג'ון לנון ב1971 עדיין לעם יש את היכולת והכוח להשפיע ,ולא צריך להסתפק רק ביציאה לרחובות.

כלומר: היציאה לרחובות חייבת להיות מלווה במשהו נוסף כמו הקמת גוף אזרחי.