בית המשפט העליון מהווה נדבך בסיסי בדמוקרטיה הישראלית, ביחד עם הרשות המחוקקת (כנסת ישראל) והרשות המבצעת (הממשלה). פעילותו של גוף שלטוני זה מתחלקת לשני תחומים מרכזיים – בית משפט עליון לערעורים המוגשים נגד פסיקות שניתנו בערכאות נמוכות יותר, ובית משפט גבוה לצדק אליו מוגשות עתירות בתחומים שבין האזרח לרשויות המדינה.

מי עותר לבג"ץ?

פעמים רבות מתגלעות מחלוקות בין אזרחים ובין רשויות השלטון, אותן ניתן ללבן בבתי המשפט אם קיימת חקיקה מפורשת בנושא. יחד עם זאת, במקרים בהם בתי המשפט אינם מוסמכים לטפל בתחום מסוים, עדיין יכול האזרח לפנות בעתירה לבג"ץ ולבקש הגנה מפני הרשות אשר פעילותה פוגעת בו. בכל שנה מוגשות לבג"ץ עתירות רבות מצד ארגונים, אנשים פרטיים וגופים שונים, על מנת שיבחן את חוקיותה של התנהלות, החלטה או אי החלטה, יסיק לגביה מסקנות ויפעל בעניינה.

עתירות אלה עשויות לעסוק במגוון רחב ביותר של תחומים, דוגמת פגיעה בזכויות אדם ואיכות הסביבה, ומתמקדות בהחלטות שהתקבלו על ידי הממשלה וחבריה, רשות ציבורית מסוימת, הכנסת וגופים ציבוריים שונים.

מה מבקש העותר?

באופן כללי מבקשים עותרים לבג"ץ לקבל סעד למען הצדק, אותו אינם יכולים לקבל בערכאה אחרת. מבחינה מעשית עשוי הפונה לבקש מבג"ץ להתערב במספר אופנים:

צו עשה – כאשר לדעתו של אזרח נמנעה רשות שלטונית מסוימת מלבצע את תפקידה הקבוע בחוק, עשויה פנייתו לבג"ץ להוביל להוצאת "צו עשה" שמשמעו כי הנה מחויבת לפעול על פי דין.

צו אל תעשה – במקרה ההפוך, פונה אזרח לבג"ץ כאשר הרשות הציבורית פעלה או מתכוונת לפעול בניגוד לדין, או שנתמנה מי מחבריה בניגוד לדין. הפנייה עשויה להוביל להוצאת "צו אל תעשה", שמשמעו כי הרשות מנועה מביצוע אותה פעולה או מלהמשיך בה.

צו שחרור – במקרה בו אדם מוחזק במעצר או מאסר באופן בלתי חוקי על ידי הצבא, המשטרה או השב"ס, ניתן לפנות לבג"ץ המוציא צו שחרור שמשמעו כי יש לשחרר אותו. כמו כן, פנייה זו נעשית גם בשעה שאדם כלשהו מוחזק בניגוד לרצונו על ידי אדם פרטי אחר.