משפחה - זהו גוף חיי. ובכל גוף ישנם איברים שונים, ולהם יש תפקידים שונים. כל איבר, כל חלק בגוף מבצע את המטרה הייחודית רק לו. לדוגמא, ניקח עץ, עץ תפוח. לעץ ישנם שורשים אשר מחזיקים אותו חזק בתוך האדמה ומזינים את כולו. לעץ-תפוח יש ענפים ועליהם גדלים עלים, נוצרים פרחים, ובסוף מתפתחים ומתבשלים פירות - תפוחים. מה יותר חשוב: שורשים או ענפים? כמובן כולם חשובים באותה המידה! אבל מה יקרה אם השורשים יתפרצו מתוך האדמה כלפי מעלה כדי שעליהם יגדלו תפוחים, וענפים יתכופפו מטה כלפי האדמה כדי לקבל תזונה באופן אישי, לבד, ולא דרך השורשים? זה יהיה עץ מכוער. אבל בדיוק זה הוא המראה של משפחות מודרניות, בהן נשים גבריות וגברים נשיים. תמונה מכוערת למדי.

ואת התמונה הזאת ציירו אנשים במו ידיהם, יותר נכון נשים. ומה נשאר היום? רק להתלונן:

"ולאן בכלל נעלם הצורך האבולוציוני שלהם בכיבוש? למה במקום להתאמץ לרכוש את לבנו עד שניפול שדודות לרגליהם, הם מתנהגים כאילו עלינו להיות אסירות תודה על שהם בחרו להקדיש דווקא לנו, מכל הבנות בעולם, את זמנם היקר?!"

נוצר מעגל סגור: נשים מתחרות בגברים, רוצות לכבוש את אותם התפקידים האבולוציוניים שלהם, רוצות כוח, עצמאות מוחלטת. ומה גברים? גברים יודעים שנשים היום הופכות להיות דומות להם יותר ויותר, ובמקום לראות בהן ליידי, הם רואים גברברות ומתחרות. והרי ליידי - זאת אישה אשר יוצרת כאלה תנאים, כאשר לגבר נשאר רק דבר אחד - להיות ג'נטלמן.

בשורה התחתונה, מה שאנו מקבלים זה החלפת תפקידים, ולא השלמה כמו שזה אמור להיות. בני זוג אשר מבצעים נכון את תפקידם במשפחה יכולים להשפיע לטובה אחד על השנייה: גבר ירגיש גברי כאשר לצידו תהא אישה נשית ולא דמוי גבר, ואישה תרגיש נשית כאשר לצידה יהא גבר גברי ולא סמרטוט. נועדנו להשלים אחד את השנייה. החיים עצמם נוצרים ומתקיימים בזכות הסימביוזה המושלמת בין שני מינים שונים לחלוטין.

לנשים וגברים כשרונות ונתונים שונים. למשל, לצייר יש כשרון מיוחד - תפישה וויזואלית עמוקה ויכולת להעבירה על הנייר, למוזיקאי כשרון משלו - חוש השמיעה מאוד מפותח. כל אחד צריך לנצל את הכשרון האישי שלו ע"מ לבצע את תפקידו בצורה הכי טובה. תהא לנו תמונה מצחיקה אם מוזיקאי יתחיל לקנא בצייר וייקח לידיו מברשת או עפרון. עדיף שכל אחד יפתח ויקדם את הכשרון הטבעי שלו.

אנשים נוהגים לחפש חברים ופרטנרים לחיים משום שכל בן אדם רוצה לחיות בשלווה, רוצה לראות לידו אנשים רגועים, בטוחים בעצמם, שמחים, כי אמוציות מאוד בקלות מועברות ונדבקות לאחרים, לכן כאשר לידנו נמצא בן אדם שלו, בטוח, נחמד - גם אנו חשים בטוב. אך כאשר אנו מוצאים לידנו מתחרה, יריב - בטח ובטח שלא נחוש לא בנעימות ולא בבטחון ליד אותו בן אדם. אדרבא, נרגיש איום, עוינות ומתח. אנשים מחפשים הבנה, כבוד, אהבה אותם די קשה למצוא בחוץ - בעולם מלא באנשים זרים, לכן ישנה השפעה גדולה מאוד בנישואין לתחושת קרבה, שייכות, תקשורת נעימה, דאגה, ואפילו תלות מסוימת אחד בשנייה. חשוב מאוד גם עקרון הנתינה, ולא רק כאשר בן זוגכם כבר נתן לכם, אלא בלי חשש להיות הראשון שנותן, שתורם, שחולק.

אחרי תקופה מסוימת של נישואין/זוגיות מגיעים ימי שיגרה. אנשים כל כך שוקעים בשגרה ומתרגלים אליה, עד שמתחילים לחשוב כי אין כבר אהבה, כי אין מה שמקשר בין השניים, וזה מוביל לוויכוחים, לחוסר רצון להבין את בן הזוג ולהתחשב בו. והכי גרוע - מחליטים להתגרש כאשר עדיין יש פוטנציאל לחזק את הזוגיות. הסימן הכי מובהק לכך שמגיעים לשלב בו זה יתדרדר להצעת גירושין, הוא כי כל אחד מבני הזוג חושב שלהשתנות צריך דווקא השני ולא שניהם ו"חלילה" לא הוא עצמו, וכל הבעיות טמונות רק בבן זוגו, ויותר ויותר שומעים האשמות כמו "אם לא היית כזה, דווקא הינו יכולים להיות באמת מאושרים...". למה זה קורה? למה המתיחות הזאת פתאום? פשוט מאוד. בן אדם אהוב שלנו, אשר כל הזמן רק מנסה להתאים לדרישותינו, מתעייף לעמוד על קצוות האצבעות ובאיזשהו שלב דורך על כל כף הרגל, הוא מתעייף מהאונס המתמיד של הרגליו, היבטיו, רצונותיו, ואט-אט הוא חוזר לחיים הרגילים שלו.

כאשר מגיעים לשלב זה כדאי לתפוש רגע עם עצמכם בלבד ולעשות חושבים... אי אפשר לשנות אופי של בן אדם, ובפרט נגד רצונו החופשי. לרצות לשנות את בן הזוג זה אומר לשבור אותו, להרוס את האישיות שלו. והסכנה בכך היא שתאבדו דווקא אותו עצמו, את אותו האדם שבחרתם בו, את הדבר שפעם משך אתכם בו. ואם אתם באמת חושבים שהכל יסתדר רק במידה וישתנה אופי של בן זוגכם, אזי שינו את האופי יחד עם בן הזוג...

אם מההתחלה נכיר בזכויות של בן הזוג להיבטים אישים שלו לחיים, נכבד את הערכים שלו בלי לכפות עליו את שלנו ובלי להכתיב את הכללים האישים שלנו, כי אז יתפתח בנו הרגל להגיע להסכם, הסדר, פשרה, שזה הבסיס של יחסים בכל משפחה. לחץ חזק בהכרח יעורר התנגדות חזקה, קרי מלחמה. ובמלחמה על העקרונות האישיים ועל הצדקנות הבלעדית - אין מנצחים, כיוון שזאת הדרך למוות של רגשות, אהבה וכבוד.

אבל הזמן עובר, ואנחנו משתנים וגם השקפות העולם שלנו משתנות. מה שנשאר זה רק להכיר בשינויים אלה, בלי להאשים, פשוט לקבל. במרוץ החיים אנו בקושי מצליחים לראות את עצמנו, להכיר ולהודות בשינויים האישים שלנו, ברגשות ודאגות שלנו - קל וחומר קשה לראות ולהכיר בשינויים של אדם אחר. וכאשר אנו באים בטענות לבן זוגנו, אנו בעצם משווים אותו למישהו שהוא היה פעם, בעבר. ומה לגבי הווה? אכן, הוא יכול להיות פחות נפלא מאשר עבר, אבל לחיות את החיים המציאותיים צריך כאן ועכשיו, ולא בזכרונות מן העבר. משפחה נבנית כל יום, בכל יום היא מתפתחת, גדלה, מתקדמת. ותשתית - היא הדבר ההכרחי ביותר, בעצם כמו בכל בניה אחרת. תשתית של כבוד כלפי רגשות של בן הזוג, תשומת לב כלפי דרישותיו, הבנה של מעשיו ורצונותיו.

קשה למצוא את האמצע המושלם - לכל זוג הוא משלו, אינדיווידואלי. אבל חשוב לזכור שאחריות על חייכם אסור לשחרר מהידיים שלכם, אסור להפיל על אחרים, לא להאשים את בן זוגכם בתסכולים או כשלונות אישיים.

נסו לגשת למראה עם פרצוף כעוס - בדיוק כך רואה אתכם בן זוגכם בזמן הכעס. האם מראה זה עורר בכם סימפטיה כלפי עצמכם? אם תגשו למראה עם מקל ביד ותררימו את היד ע"מ לתת מכה למי שתראו מולכם, כי הרי אותו "מישהו" בתוך הראי גם ירים את ידו כדי להכותכם עם אותו המקל ובאותו המקום בחזרה! ונסו להביט למראה עם חיוך ורוך. תחשבו שבדיוק בצורה כזאת, כמו המשחק עם הראי, אתם משפעים על בן זוגכם.