אחד העקרונות החשובים, העומדים בפני בית המשפט העוסק בסכסוכים משפטיים בכלל ובתביעות נזיקין בפרט, הוא הגדרת תקופת ההתיישנות. למרות שבקרב הציבור הרחב מקובל להניח שתקופת ההתיישנות הנה אחידה ועומדת על 7 שנים, הרי שלא תמיד הדבר אכן נכון. ישנם מקרים שבהם תקופת ההתיישנות קצרה יותר ולעתים היא דווקא ארוכה יותר.

התיישנות מקוצרת

לעתים, בית המשפט עשוי להתחשב בשיקולים שונים על מנת לאפשר תקופת התיישנות ארוכה מהמקובל. במקביל, ישנם חוקים שונים הקשורים בדיני הנזיקין שבהם ידוע למפרע על תקופה של התיישנות קצרה מהמקובל. דוגמה טובה לכך ניתן לראות בחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"מ.

החוק, שעוסק באחריותם של יצרנים או מרכיבי מוצרים ביחס לטיב עבודתם, קובע באופן מפורש תקופת אחריות שאיננה 7 שנים. ההתיישנות, במקרה זה, מאפשרת תביעה בתוך 3 שנים מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה. כך, במידה ואדם ניזוק בגופו או ברכושו עקב אירוע המוגדר בחוק זה עליו להזדרז בהגשת טענותיו לבית הדין.

התיישנות מתארכת

העוסקים בדיני הנזיקין מכירים באפשרות נוספת, שעיקרה התארכות תקופת ההתיישנות. שלא כמו בדוגמה שראינו לעיל, כאן אין מדובר דווקא בחקיקה ספציפית כי אם בעקרון חשוב ובסיסי. העיקרון שאנו מדברים עליו קובע שבמידה ולאדם עומדת זכות התביעה בגין נזק כלשהו, אך נמנעה ממנו הגשת התביעה בשל הסתרה או אי ידיעה על עובדה מהותית, ניתן להאריך את משך תקופת ההתיישנות.

כדי להבהיר את הדברים נסביר ראשית שישנה חשיבות לקביעת המועד שממנו מתחיל שעון החול של ההתיישנות במהלכו. על פי רוב, תקופה זו מתחילה להימדד ברגע שבו נוצרה עילת התביעה. אם מדובר בתאונת דרכים, למשל, הרי שמועד ההתיישנות של התאונה הנו מועד התרחשותה בפועל. במידה ועובדות מהותיות הוסתרו מהנפגע, הרי שבהחלט יתכן שמרוץ ההתיישנות יפתח רק עם היוודע העובדות למגיש התביעה. בנקודה זו יש לציין שלעתים נקבע בחוק תקופת התיישנות מקסימלית, שלאחריה לא יידון בית המשפט בתביעות גם במקרים כאלה.

לפני סיום נזכיר נושא נוסף שבו מקובלת התיישנות ארוכה במיוחד. בתחום הרשלנות הרפואית בלידה, הן בהולדה בעוולה והן בנושאים אחרים, מקובלת תקופה ארוכה שתאפשר ליילוד להגיש תביעה לאחר הפיכתו לבגיר.