על מנת להכריע בשאלה האם תופעה מסוימת היא בעלת אישיות משפטית, עלינו לבחון את השאלה האם הדין מעניק לה זכויות ו/או מכפיף אותה לחובות, במפורש או במשתמע. כל תופעה משפטית יכולה לשאת בזכויות ולחוב בחובות, ולשם כך אין היא חייבת להיות בעלת תכונות או מאפיינים מסוימים. עקרונית, כל גוף, מלאכותי או טבעי, ערטילאי או ממשי, כשיר לשאת בזכויות ובחובות, ובלבד שהדין יֵאות להעניק לו אישיות משפטית. לשון אחר, המחוקק יכול להעניק אישיות משפטית לכל תופעה כראות עיניו, בלא כל הגבלה הנובעת מעצם מהותה של התופעה.

מן הנאמר עד כה עולה, כי תקומתה של האישיות המשפטית מותנית אך ורק ברצונו השרירותי של המחוקק. אם המחוקק לא העניק לגוף, טבעי או מלאכותי, יכולת פוטנציאלית או יכולת מיוחדת לשאת בזכויות ו/או לחוב בחובות, הרי גם הדין אינו חייב להכיר בקיומו של גוף זה כאישיות משפטית, אף אם הוא קיים למעשה.

"אישיות משפטית היא תופעה אשר הדין מעניק לה כשרות לזכויות ולחובות (במובן הרחב) [...] בכל מקרה בו מכיר הדין בהסדר נורמטיבי כנושא זכויות וחובות קיים תאגיד בעל סובייקטיביות וכשירות בדין (ג. פרוקצ'יה, התאגיד מהותו ויצירתו, מפרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, תשכ"ה 41). כשרות זו יכולה להיות כללית או מוגבלת (ראה י. כהן, דיני חברות (בורסי, כרך א', 1988 147) [...] אכן, אישיות משפטית (שאינה אדם) היא יציר הדין. אין היא יציר הטבע. על כן, הכרה בתופעה מסויימת כאישיות משפטית – הנבדלת מאישיותם המשפטית של בני האדם הפועלים במסגרתה – מחייבת קיומה של הוראת חוק המכירה באותה תופעה, במפורש או במשתמע, כבאישיות משפטית. לא די בכך שהוראת חוק ניטראלית כלפי  אפשרות החלתה על אישיות משפטית (שאינה אדם). המבקש לתלות באותה הוראת חוק הכרה באישיות המשפטית צריך להצביע על כך כי אותה הוראה, על-פי תכליתה, היא היוצרת (במשתמע) את האישיות המשפטית".

דבריו אלה של השופט א' ברק מדגישים שני היבטים נוספים בסוגיית ההכרה מכללא באישיות המשפטית. ראשית, נטל ההוכחה מוטל על הטוען כי תופעה מסוימת מהווה אישיות משפטית. שנית, עליו להוכיח כי ההוראה שעליה נסמך טיעונו, על-פי תכליתה, אכן יוצרת את האישיות המשפטית.