כשהתבקשתי להכין פרזנטציה קצרה לשיעור אנגלית, ידעתי בדיוק מה אני עומדת לעשות. בהשראת ניסוי ישראלי שהופיע בספרו של ריצ'ארד דוקינס, יש אלוהים?, החלטתי לבצע ניסוי חברתי על כיתת האנגלית שלי כדי לראות את תגובותיהם האובייקטיביות לסיפורי התנ''ך. הניסוי הצליח מעל ומעבר למשוער, ואפילו בשעה השמינית ועוד לפני חופשה, קשה לי להאמין שהיה מישהו שלא הקשיב.

בחרתי שלושה סיפורים: האחד על משה, השני על יהושוע בן נון, והשלישי על מתתיהו החשמונאי (שאמנם לא מופיע בתנ''ך אבל הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית).

הסיפור על משה הציג את הרצח שלאחר ''חטא עגל הזהב'', ושמו של משה הוחלף בשם 'עזים'. (שמות ל''ב)
הסיפור על יהושוע הציג את רצח כיבוש יריחו, ושמו של יהושוע הוחלף בשם 'מוחמד'. (יהושוע פרק ו')
הסיפור על מתתיהו החשמונאי הציג סיפור רצח מספר המכבים, ושמו הוחלף בשם 'מחמוד'. (מכבים א', ב')

תגובות התלמידים היו ברורות מאוד. הסיפורים הזכירו להם את דעא''ש, ואת קים ג'ונג און. כשנשאלו מה הרגישו לגבי הסיפורים, הם ענו 'כעס'. הם אמרו שהסיפורים לא מוסריים, וכי הדמויות המרכזיות אכזריות ביותר. אחד התלמידים אף אמר ''מחמוד הוא אדיוט''. תלמידה אחת אמרה כי הסיפור על עזים מזכיר בהתחלתו את משה, אך ב''ספר התנ''ך משה לא רוצח את כולם בסוף''. הם טענו כי אי אפשר להצדיק את הסיפורים האלה. במשך כל הפרזנטציה, הכיתה הייתה בטוחה שאני מדברת על מוסלמים ועל האסלאם.

בסוף הקראת הסיפורים ערכתי הצבעה. כשנשאלו מי מסכים עם הדמויות המרכזיות בסיפורים, אף אחד לא הרים את ידו. כשנשאלו מי מסכים חלקית עם הדמויות המרכזיות, ילד אחד הרים את ידו – וטען כי הוא מבין את המניעים שלהם, אבל לא מסכים עם דרך הביצוע המעשית. שאר 25 התלמידים, אמרו נחרצות כי הם אינם מסכימים עם הדמויות המרכזיות בסיפור.

המשכתי ואמרתי כי יש מדינות שמלמדות את הסיפורים האלה בבתי ספר ובגנים, באופן חוקי, וכי הדמויות המרכזיות בסיפורים נחשבות לגיבורי תרבות. התגובות היו חד משמעיות. ''מלמדים אותם להיות אכזריים.'' הייתה אחת התגובות הבולטות.

בשלב הזה, כמתוכנן, סיפרתי להם שכל הסיפורים שהם שמעו היו במסגרת ניסוי חברתי, וכי הם בעצם כבר כנראה מכירים את הסיפורים והדמויות. התגובות היו מעניינות מאוד. פתאום, כשהאמת נגלתה אליהם, הם החלו בתירוצים ובהכחשות. ''את לא מסתכלת על התמונה הגדולה'' ו''זאת הייתה תקופת זמן אחרת'', היו רק חלק מהתגובות הנפוצות. היו גם כאלה שלא האמינו לי שאלה באמת סיפורים מהתנ''ך, וחשבו שהקצנתי או שיניתי אותם. בסופו של דבר, כ80-90% לא הסכימו נחרצות עם המסר שניסיתי להעביר.

בסופו של דבר, זאת לא תהיה טעות לומר שהתאכזבתי מהתגובות הסופיות של התלמידים לניסוי, אבל סך הכל התגובות האלה דווקא חיזקו את טענתי הבאה, שאפילו לא הגעתי אליה, מטעמים טכניים של סיום השיעור. הטענה שלי היא שלימוד הסיפורים האלה במערכת החינוך מקלקל לנו את האובייקטיביות, את חוש המוסר. כשהקראתי את הסיפורים עם שמות מוסלמיים, אף אחד מהתלמידים לא חשב אפילו לדרוש את רוח התקופה, או את ''התמונה הגדולה''.

אנחנו לא יכולים לפעול לפי כללי המוסר המודרניים ובאותה העת להלל את אותם מנהיגים נכבדים וצדיקים, שבפועל לא שונים מאותם מנהיגים אותם אנו מתעבים. אין הצדקה בכך שהם חלק מההסטוריה והתרבות האישית של העם שלנו. אדם שרוצח בשמו של יהוה לא שונה מאדם שרוצח בשמו של אללה. רצח זה רצח.