ישקר החזיקה בבעלותה 26.7% ממניות חברה פרטית, שהחזיקה בכל מניות המערערת. מכוח ההגדרה בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, המערערת היא חברה "מסונפת" או "קשורה" למשיבה. המערערת העבירה למשיבה במשך שנים, ובכפוף למחאה, את המידע הכספי שנדרש לה לצורך עמידה בחובות הגילוי שחלו עליה מכוח חוק ניירות ערך ותקנותיו, אך לאחר שנים מספר חדלה להעבירו.

בית-המשפט קמא הורה לישקר ולחברה שהחזיקה במניותיה להעביר את המידע הכספי. בית-המשפט העליון, מפי השופט א' ברק, אישר את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, וקבע:

"החברה הפרטית קשורה בקשר הדוק עם החברה הציבורית. היא חברה כלולה, או קשורה או מסונפת. בידי החברה הציבורית למעלה מעשרים וחמישה אחוז  מהונה  של  החברה הפרטית. מקובל עלי כי אין בכך כדי להצדיק הרמת מסך (אמיתית), במובן זה שהדין יטיל חובותיה של החברה הציבורית על החברה הפרטית. עם זאת, יש בכך כדי להצדיק הרמת מסך (מדומה), במובן זה שתוכר חובה עצמאית על החברה המוחזקת […] תוך הסתמכות על רציונאל הקשר ההדוק שבינה לבין החברה המחזיקה. אכן, החובה הסטטוטורית למסור מידע כספי על חברות מוחזקות נתפסת כהרמת מסך על-ידי המחוקק […]"

ספק אם קביעתו של השופט א' ברק אכן נחשבת להרמת מסך "מדומה", שכן חיוב חברה שבבעלותה מניות של חברה פרטית להעביר מידע כספי הנוגע לחברה הפרטית בגין תכונותיה המיוחדות, נחשב לדעתנו כהרמת מסך "אמיתית", אף טרם כניסת חוק החברות  לתוקף. מכל מקום, אין חולק כי לאחר שחוק החברות נכנס לתוקף, קביעתו של השופט א' ברק בפסק-דין ישקר מהווה הרמת מסך "אמיתית" ולא "מדומה", שכן הוא הטיל חובה על החברה הקשורה, עקב תכונות של החברה ששלטה בה. נוכח סעיף 6(ב) לחוק החברות, המגדיר כהרמת מסך ההתאגדות אף מקרה שבו מייחסים תכונות של בעל מניה לחברה, ייחשב מקרה שכזה כהרמת מסך "אמיתית", ובלבד שעקב הייחוס תישא החברה בחובות או תזכה בזכויות שאינן שלה.

לסיכום: כאשר מבוצעת הרמת מסך "אמיתית", נוצר קשר ישיר בין חובות או זכויות של חברה לבין זכויות, חובות או תכונות של בעלי מניותיה, תוך איון מסך החברה, באופן חלקי או מלא. לעומת זאת, כאשר מבוצעת הרמת מסך "מדומה", מוסיף בית-המשפט להכיר באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אך הוא חורץ את דעתו תוך התחשבות בתכונותיהן, בכוונותיהן ובפעולותיהן של הנפשות המסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות.