בפרשת פרי העמק נדונו העובדות הבאות: המערערת, אגודה שיתופית ("פרי העמק"), שחלק מן המערערים והמשיבים חברים בה, החליטה לייחס את חובותיה לחבריה, בהתבססה על תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות  כלליות), התשל"ו – 1976, הקובעת כי האסֵפה הכללית רשאית להחליט על ייחוס חובות האגודה לחבריה. בבית-המשפט העליון נתעוררה השאלה האם החלטה זו תקפה. השופט א' ברק דן באישיות המשפטית של האגודה השיתופית, וקבע החלטות אחדות הישימות באופן עקרוני גם לחברה:

"אכן, במהלך התפתחותה של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד מילאה הגבלת האחריות של חברי התאגיד, תפקיד נכבד. היה בה, בהגבלת האחריות, כדי לבסס את מושג האישיות הנפרדת של התאגיד. עתה, כאשר מושג האישיות העצמאית הנפרדת של התאגיד מושרש עמוק בתודעתנו המשפטית, עלינו להבחין בין עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לבין עקרון הגבלת האחריות (ראה י. כהן, דיני חברות [בורסי, כרך א', 1988], 164). צד שלישי, הנושה באגודה שיתופית אין לו זכות אלא כלפי האגודה השיתופית. חבריה של האגודה השיתופית, בתור שכאלה, אינם חבים כלפיו, ואין כל יריבות נורמאטיבית בין הצד השלישי לבין החברים, בתור שכאלה.

אגודה שיתופית, אשר פרעה את חיובה כלפי הצד השלישי, אינה זכאית לחזור בתביעת השתתפות כנגד חבריה, שכן אלה אינם חבים עמה יחד ולחוד (השווה סעיף 56(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). תוצאה זו נובעת מעקרון האישיות המשפטית של האגודה השיתופית ולא מעקרון הגבלת האחריות. אכן, היו תקופות בהיסטוריה של ההתאגדות, בהן לא הוכרה האחריות המוגבלת של החברים, אך הוכרה האישיות המשפטית של התאגיד [...]".