בשבוע שעבר צויין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

ברבות השנים נראה שקיים הבדל בהתייחסות של החברה הישראלית בין אדם שנפל בשדה-הקרב לבין כזה שמת בפיגוע.

הדוגמא הבולטת בכך הינו הסירוב של מוסד יד-לבנים בחיפה להנציח את הנער אלעד ריבן שהיה בן 16 במותו אשר עזב את בית-הספר להציל אנשים באסון הכרמל שהתרחש בשנת 2010 .

אני מסכים לכך  שכאשר נהרג אדם במלחמה יש בזה ממד הרואי אשר מתאים במובן מסוים לאתוס הצבאי שעליו הוקמה מדינת-ישראל.

אך גם אדם שמת לא עלינו כאשר אכל במסעדה או הלך לקניון ומחבל התפוצץ באותו מקום הוא חלל בדיוק כמו זה שמת בשדה-הקרב.

מבחינת המשפחה של החלל השכול הוא אותו שכול (בלי שום קשר לנסיבות נפחילתו של ההרוג\ה).

וככה צריך להתייחס אליו.

לקח הרבה מאוד זמן עד שהמדינה החליטה לתת לנפגעי פעולות האיבה את הכבוד המגיע להם ביום-הזכרון.

הגיע הזמן שגם חללים אלו יזכו להיות מונצחים כפי שמונצחים חללי צה"ל .

גם הם זכאים לכך שהטקסים המרכזיים יעסקו בהם ובאבלן של המשפחות לצד האבל של הלוחמים בשדה-הקרב.

למשל, לא היה מזיק אם לצד הנצחת החללים שנפלו במבצע "צוק איתן" יונצחו האנשים שנפגעו או נהרגו מאירועי עוטף ירושלים.

אז נכון שמהדורות החדשות הזכירו את שלום חי שרקי המנוח ,אבל זה היה רק בגלל שמותו כתוצאה מפיגוע דריסה היה אירוע טרי.

אין לי ספק בכלל שאם הוא היה נרצח שבועיים קודם,הוא לא היה מוזכר במהדורות החדשות ובטקס המרכזי .

ולכן, המדינה צריכה להתבייש שהי אפלתה לרעה את נפגעי פעולות האיבה במשך השנים,ולדאוג לכך שהעוול יתוקן ויפה שעה אחת קודם.