בעקבות החשיפה של מספר מקרים מזעזעים של התעללות קשה בילדים, נושא הרשיון להורות עלה שוב לדיון בבלוגוספירה, והפעם דבורית העלתה אותו. התייחסתי בעבר לבעייתיות של הרעיון הזה; נעמה כרמי מאירה אספקטים אחרים שלה עכשיו. אבל הפעם ברצוני לעסוק לא בשאלת הבעייתיות של הרעיון, אלא בחלופות שלו.
הרעיון של רשיון להורות מכיל בתוכו את ההנחה שאיכות ההורות של כל אדם היא עניין קבוע, שניתן להעריכו בצורה אובייקטיבית ולתת הרשאות ילודה על סמך הערכה זו. הוצאת ילדים מהבית, השיטה העיקרית הנהוגה בישראל לצרכי הגנת הילד, מתבססת על הנחות דומות.
בישראל מקובלת מאוד הגישה של הרחקת ילדים מהבית, למשפחת אומנה או לפנימייה, במקרה של חשד להתעללות או הזנחה הורית. נכון לשנת 2003, 30% מאוכלוסיית הילדים בסיכון המטופלת על ידי גורמי רווחה מוצאים מהבית. המספר הזה גבוה מאוד בהשוואה בינלאומית. בעיקר ביחס לאירופה. שם מקובלת הרבה יותר הגישה לפיה הטיפול הראוי במקרים של ילדים בסיכון הוא טיפול בקהילה - קרי, מתן מסגרות תומכות לילדים ולהורים, והכשרת ההורים כך שיוכלו להעניק טיפול הולם לילדיהם.
כמו הרעיון התאורטי של 'רשיון להורות', גם הפרקטיקה של הרחקת ילדים מהבית פוגעת לא רק בהורים ובזכות שלהם להורות, אלא גם בילדים ובסביבה. הוצאת ילדים מהבית היא חוויה טראומתית הן עבור ההורים והן עבור הילד. מכיוון שבדרך כלל הילדים חוזרים אל הבית לאחר תקופה מסויימת, שתי החוויות השליליות האלו מעצימות זו וגורמות נזקים הן להורים והן לילדים. בנוסף, הוצאת ילד מהבית אינה מונעת מההורים להביא לעולם ילדים נוספים, ולעיתים אף גורמת להם לעשות זאת, כסוג של 'תחליף'. מכיוון שהוצאת הילד מהבית אינה משפיעה על כישורי ההורות של הוריו, ברור שהמצב הזה עלול להיות בעייתי.
הגישה ההפוכה, הדוגלת בהשארת הילדים בבית ובמתן תמיכה קהילתית להורים ולילדים, פותרת בעיות אלו. הזנחה או התעללות של הורים בילדיהם נובעים, בדרך כלל, מחוסר ידע או מחוסר מסוגלות הורית. מעטים ההורים שמתעללים בילדיהם מתוך שאיפה לכך או מתוך רוע לב טהור. מתן מסגרות המעניקות תמיכה וסיוע לילדים ולהורים, בשילוב עם העשרה של ההורים בנושאי הורות, מסוגלים לאפשר להורים מזניחים או מתעללים לשנות את דרכיהם, לפתח דרכי התמודדות טובות יותר עם אתגרי ההורות, ובכך לייתר את הצורך להוציא ילדים מהבית.
טיפול בקהילה איננו פתרון קסם. תמיד ימצאו הורים שעברו את הגבול שמעבר אליו פתרון זה כבר אינו יכול לספק מענה מתאים, וצריך להוציא מחזקתם את ילדיהם. אך ברוב המקרים, טיפול בקהילה יכול לאפשר להורים לשדרג את המסוגלות ההורית שלהם, ולאפשר להם לטפל בילדיהם בצורה הולמת.
הפתרון הזה מערער על הנחת היסוד של הוצאת ילדים מהבית וגם על זו של 'רשיון להורות', בכך שהוא מראה שהפתרון ההולם למקרים של התעללות בילדים ושל הזנחה אינו דירוג של מסוגלות הורית, אלא שדרוג שלה. לא קביעה חיצונית ומהותנית של 'מי מתאים להורות ומי לא', אלא שינוי של המציאות ליצירת משפחות מתאימות יותר לגידול ילדים.
החומר המופיע כאן מבוסס על הנסיון המקצועי ועל העבודה האקדמית של אמי, יעל פרץ ז"ל, שייחסה חשיבות עליונה לצמצום הוצאת ילדים מהבית ולהרחבה של השירותים הניתנים בקהילה לילדים בסיכון. את עמדתה פרסמה בזמנו במאמר 'בובה של ילדה' בעיתון 'חברה'.
פורסם בבלוג של נדב פרץ