הטובים ברחו או אילפו את מערכת החינוך הציבורית, מעורבות ההורים של התלמידים הטובים גוברת וחיובית, משום שהם הראשונים להבין. כדי לממש את המטרות יש צורך לעבוד, לעבוד קשה, לפקח על העבודה, לדאוג שהמערכת תתפקד. הלחץ והמעורבות עושים את שלהם. עובדה בכל בית ספר קיימות כיתות המאכלסות 25% מהתלמידים הטובים, והם מקבלים חינוך ברמה גבוהה אפילו גבוהה מאוד.

לתלמידים החלשים אין הרבה ברירות, לכן הם נשארים בתוך מערכת החינוך הציבורית. ההורים בדרך כלל לא מעורבים הם יודעים להכיר תודה למערכת שמשתדלת מאוד להחזיק את ילדיהם ככל שאפשר.

רוב התלמידים, המהווים כ 60% נמצאים במערכת קורסת, מדולדלת מכוחות ההוראה הטובים, שממשיכים לנשור. כל יום ישנן סיבות נוספות לנשירת המורים: שחיקה, עומס, מטלות, שכר נמוך (5400 ₪ בממוצע ), דרישות המערכת, דרישות ההורים, האשמות לרוב. כל פגע חברתי  מוטל לפתחה של מערכת החינוך הציבורית הקורסת.לא רשמתי מילה על האלימות החוגגת של תלמידים או של הורים.

כסף, כסף, כסף...

במערכת החינוך, כנראה לא חסר כסף, אלא שסדר העדיפות הוא מעוות ומעוות. בתוך מערכת החינוך קיימת שכבה עבה ושמנה מאוד של בעלי עניין המשתכרים ממנה: מפקחים, מנהלים, מדריכים, תוכניות לימוד ומי לא. לשטח מעט מאוד מגיע.

לפי חישוב שערך האזרח דרור,  אם 74% מתקציב החינוך מיועדים לשכר, אז שכר המורה היה אמור לעמוד על כ 12,500 ₪ בממוצע, אבל בפועל השכר הממוצע של מורים בישראל עומד על 5,400 ₪ , היכן כל השאר. השאר לא מגיע לשטח.

יהודה זיסאפל, מבעלי קבוצת רד וראש איגוד תעשיות ההיי-טק אמר, כי "במערכת החינוך חשבו שאם מורידים איכות מגדילים כמות, אבל זה בדיוק הפוך. טעות נוספת היתה בעניין התקציב. התקציב בין הגבוהים בעולם ובכל זאת ההישגים שלנו פחות גדולים. זו הבעיה האמיתית של מערכת החינוך. הכסף לא מגיע לשטח, נשאר למעלה, בהנהלה. משרד החינוך הוא פירמידה הפוכה של הרבה מאוד מנהלים ומפקחים ולתלמידים לא מגיע. להביא עוד כסף למערכת חינוך חולה, זה יילך לאיבוד. צריך רפורמה, לא עוד כסף. וצריך להשקיע יותר בפריפריה בחינוך. היום עושים ההיפך ומגדילים את הפער בין הפריפריה לחינוך".

איכות החינוך

הרצון של הממונים על מערכת החינוך להראות תוצאות חיוביות, הורידו את הרמה ודרדרו את הישגיה של המדינה לשפל חסר תקדים. בכל המבחנים וההשוואות הבינלאומיים ישראל מדורגת בתחתית.

התוצאות אינן משקפות את המציאות הנכונה, משום שכך אי אפשר להסביר חלק ניכר מההישגים של תלמידים ובוגרים בפרסים ובהוקרה בינלאומית. ההסבר נעוץ בכך שהתוצאות הסטטיסטיות מתייחסות לסל שלם שבו ישנם תלמידים מסביבות שונות ומגוונות, חזקות מאוד מצד אחד וחלשות ומוחלשות מצד שני. יהודים, ערבים, בדווים או ממלכתי, ממלכתי דתי, עצמאי, ערבי, בדווי או מרכז ופריפריה.

כדי להגיע לתוצאות טובות הורידו את הסטנדרטים:

תעודת בגרות לכל תלמיד, או בגרות בריקוד טנגו, או פיסול אוטונטנטי.

מניעת נשירה - לצורך כך "מחזיקים" תלמידים בעלי סיכויים נמוכים למסלול שבסופו של דבר יקבלו תעודת בגרות, או שלא, בדרך כלל לא. המעטים שכן מצליחים לקבל "תעודת בגרות", התעודה חסרת ערך לחלוטין.

הרוב שהוא כ 60% מהתלמידים נמצאים בכיתות צפופות ועמוסות לעייפה. התסכול מעלה את סף הלחץ, והאלימות פורצת לעיתים קרובות. כדי להפיג את הלחץ יצרו הפסקות קצרצרות של 5 - 10 דקות בין השיעורים. בית הספר היום דומה יותר מתמיד למפעל.

סופסוף החזון של מנהיגי המהפכה הפורדיסטית הצליחה. בית הספר הוא מפעל להספקת עובדים לתעשייה וחיילים לצבא. המוצרים: העובדים והחיילים ברובם באיכות נמוכה.

כאשר מערכת החינוך הציבורית קורסת ואינה מספקת את המוצר באיכות הרצויה, מגיעים אנשי עסקים או יזמים פרטיים ומקימים בתי ספר פרטיים כדי שאלו יספקו עובדים באיכות הרצויה, למשל האיש היקר סטף ורטהיימר הקים בית ספר, כדי לספק לעצמו עובדים מיומנים באיכות שהוא דורש.

סטף ורטהיימר, אסף קבוצה נבחרת של תלמידים, שנפלטו ממערכת החינוך ומעניק להם חינוך מקצועי, שיש לקנא בו: קבוצות קטנות, חונכים ומדריכים והתוצאה מובטחת ולא תאחר לבוא.

כאשר מערכת החינוך קורסת, זהו כשל שוק, צריכים לבצע שינויים, רפורמות כדי למנוע את המצב. במצב הנוכחי, אין כוחות לחברה הישראלית, להנהגה או לקבוצות חברתיות כדי לבצע את השינוי הנדרש. במציאות הזו, כנראה צריך לאפשר למערכת הפרטית ליצור פתרונות ביניים עד שימצאו הכוחות הנדרשים למשימה הלאומית החשובה הזו.

אולי צריך להמשיך עד לקריסה מוחלטת, כדי שנבין את מה שכתוב באותיות קידוש לבנה על כל חומה ועל כל טראסה.