אל בת יוסף הגעתי דרך לימונדה.

הייתה בי רווייה מקריאה ובכל זאת התהלכתי בין כתובות הבלוגים, נעה בין מוכר לישן. לימונדה עצרה אותי לניחוח שהיה מוכר וישן ומעורר את כמיהת טעמי המקרא, כמו שקיקת חיים.

מאז ומתמיד תמהתי למה איננו רואים עם יתר שימת הלב את הסופרים ברדיצ'בסקי ואף פחות מכך, את גנסין. והנה, כך, באמצעיתו של יום חסר זמן מרחפת לה בת יוסף בקו דק וכמעט נשכח של סיפורת עברית חדה, מחוייכת בעצבונה ושלמה בתוך היותה.

לימונדה חיברה אליי את שמה - ברדיצ'בסקית בת יוסף.

הנה סיפורה - 'בדרך לשם'

כשתמרה עלתה לאוטובוס זהרו המדרגות לשנייה. קרן שמש שיחקה בפתותי אבק הופכת אותם לנקודות זהב צוחקות.

 

אישה קטנה, צנומה, שערותיה אסופות לפקעת הדוקה שקצוות סוררות מגיחות מתוכה, כאילו היו ניצנים הנקראים אל האור. בזוויות עיניה התרוצצו הקמטוטים, משווים לה ארשת סקרנית ומשם רצו אל כפות הידיים והתחרו בורידים הכחולים ובכתמים החומים שהעידו על גילה. היא לבשה חצאית כחולה, רקומת פרחים בצהוב וורוד וסגול, מתחתן בצבצו מגפיים אדומים. חולצה לבנה ומעליה עליונית סגולה הרקומה אף היא בשלל צבעים, השלימה את ההופעה ולכדה אליה את עיניי הנוסעים.

 

היא חלפה במעבר, זקופה ורצינית והתיישבה על ספסל ריק ליד דלת היציאה האחורית. מניחה את תיקה הגדול והרקום כבגדיה, לצידה.

 

מספר הנוסעים היה קטן. מעט יותר מתריסר. ציפתה להם נסיעה ארוכה ומעייפת. שעות של נסיעה בנוף משעמם של  שדות חיטה ועמודי חשמל ואחר כך אדמה חשופה ואבק ומידבר.

 

השעה הראשונה חלפה מהר. הזקן מאחור היה עסוק בקריאת "הארץ" נאבק בדפי העיתון הרחבים. הצעירה לפניו, זו שבטנה העידה על הריון מתקדם, נמנמה ומדי פעם נשמעה נחרה קלה מכוונה.

 

תמרה ישבה בצד השני נועצת עיניים בנוף המתחלף ותוך כדי בוחנת את שכניה לנסיעה במבט מרוכז וחד שרואה הכול.

 

את האדון הבודד, העצוב והשמן שבגדיו המוכתמים הפיצו צחנה כזו שכל המושבים מלפניו ואחוריו היו פנויים. את הזוג המצחקק שישב מאחוריו ולעג.

 

קדימה ישבה אם צעירה ובתה בת השלוש ששיחקו בקלפי זיכרון ומצדם השני נער שהקשיב למוזיקה בעיניים עצומות וזמזם לעצמו את המנגינה.

 

היו גם שתי נשים מבוגרות ששוחחו וידיהן מלוות את דבריהן במחוות מתלהבות. לפניהן ישב זוג מאוהב, אחוזים זה בזו, ידיהם מלטפות, ראשם נוגע והם עוורים לשאר.

 

גניחות מאחור השתיקו את כולם. הן הפכו רמות יותר. הייתה זו ההריונית, אוחזת בבטנה פניה אדומים ממאמץ ופחד. " היא עומדת ללדת " אמרה אחת המבוגרות. "צריך לעצור את האוטובוס" הוסיף הזקן והנער קפץ ממקומו והתקרב להביט.

 

האוטובוס עצר. הנוסעים התגודדו סביב הצעירה, נאנחים יחד איתה, מבולבלים, ממתינים. הנהג שזה לו החודש הרביעי בעבודה,נאנח אף הוא. מה עושים באמצע שדה חיטה עם צעירה צרחנית הממלמלת  "הוא יוצא, הוא יוצא" ?

 

"תנו לעבור" אומרת תמרה. חוצה ביניהם בטוחה. "לספסל האחורי" היא מצווה.

 

מלטפת את מצחה המיוזע של היולדת ומגרשת בתנועת יד את הנוסעים. היא מרימה את רגלי הצעירה ומניחה על ידיות הכסא שלפניה. מוציאה מתיקה משחה ומורחת על הפתח המתרחב. "תלחצי ועוד לחיצה ותנשמי ותשאפי ותלחצי " הנוסעים גם הם נושמים עמוק ונאנקים ומתנשפים. וכבר יללה כשל חתלתול שרוצה את אמו והפצפונת בחוץ.

 

תמרה מוציאה מתיקה מספריים קטנים וגוזרת ומנקה ויש לה גם בקבוקון עם נוזל ענברי ממנו היא מורחת היכן שצריך ומשפשפת את הפצפונת ועוטפת בצעיף סגול ששלפה מהתיק.

 

"נגמר" היא אומרת. אפשר להמשיך לנסוע. הילדה הקטנה עוברת לשבת ליד האם ותינוקה וכף היד הזערורית נכרכת סביב אצבעה ולא מרפה. השאר נועצים עיניים מעריצות בתמרה שנדמית להם הולכת ומתגבהת.

 

"אנחנו נעצור בגילין"  היא אומרת לנהג.  "עוד ארבע שעות נסיעה ונוכל להתארגן".

 

היא מתקרבת לאדון הבודד והעצוב, מתעלמת מהריח. הם משוחחים ביניהם אלא שהנוסעים לא מצליחים לשמוע מילה. תמרה מכניסה יד לתיק ומוציאה קופסה עם חומר ירוק, מבקשת מהאיש להוריד את המקטורן והחולצה והמכנסיים " ואתם אין לכם מה להביט" היא נוזפת במציצים ומורחת את החומר על בגדיו וגם על בגדיו התחתונים וגופו. 

 

הנוסעים הסקרנים מסתכלים בה כשהיא מוציאה מהתיק סוודר ירוק גדול  "שלא יהיה לך קר" היא מלטפת בקול רך את עיצבונו של האיש.

 

וכשהיא מבקשת ממנו להתלבש, ריחו לימוני ועיניו בהירות. הוא אוחז בכף ידה של תמרה ונושק לה ממושכות.

 

תמרה ניגשת לנהג, לוחשת דבר מה. הנהג עוצר.

 

היא מסתובבת אל הנוסעים "אתם תהיו בסדר" היא מבטיחה. "הדרך הלאה נעימה ובטוחה. כולכם תגיעו למחוז חפץ" היא מנופפת בידה, מחייכת ונעלמת.

 

חיוך עולה על פני הנוסעים, הם מנופפים חזרה לעבר הדמות שנעלמה. מתרווחים על המושבים, אווירת קלילות מתפשטת סביב. הכול יהיה בסדר, הם יודעים. עיניהם רכות וחולמות.  

 

 

...

כשתמרה עלתה לאוטובוס זהרו המדרגות לשנייה.

 

כמה אומץ צריך כדי לרצות להדק צניעות ואור. לרגע נדמה לי כי זהו כל הסיפור כולו. כך, במשפט הקטן וחופן היקום הזה.

כמו מכריז על היותו -

רגע אחד, פשוט ויומיומי, כשתמרה עולה לאוטובוס.

תמרה של חוסר ההתיימרות. תמרה של חוסר הרהבתנות.

הרגע הזה מקפל את עצמו ופורש את היותו בה בעת.

בדיוק כמו קרני נהרה.

כמה אומץ צריך כדי לרצות ללכוד את הזיו המסתורי הזה, הרך הזה. והוא - מרצד כמו סוד שמגלה את עצמו דווקא בניסתרותו.

...

כעת, תמרה תתיישב באוטובוס,

ובין המובן מאליו - כל כך מובן מאליו עד שנסתר מעינינו הרגילות, לבין היוצא דופן (<תרתי משמע, כמובן>) - תתהלך תמרה כעוברת ושבה - כמעבר של תשובה. של תשובה אחת, תשובתה של החמלה.

בין עלייתה לאוטובוס, לבין העלמותה מתרחשת אלכימיה בזמן ובמקום.

צירוף והתוך הספסלים האחוריים של החיים, נפרשים כמצע רך ובהיר, מעלה נינוח כאילו היה רגע אחד לפני העלאת הקטורת בבית התפילה - אלכימיה בה העירום של רגע ההיוולדות נהפך ללבוש האוויר.

...

האוטובוס הזה האהיל מפני החום את היגעות של הנוסעים בו. הדרך ארוכה, כמובן.

והאוטובס הזה האהיל את ישותה של תמרה, כמו הייתה עמוד האש והעשן לפני המחנה - 'זקופה ורצינית'.

הכתוב, כתוב - 'הארץ',

אך ההתעברות, המעבר והתולדה, כבר כתובה בדברי הימים - 'עיניהם רכות וחולמות'.

הדרך עוד תאסוף את טפינו ונשינו וזקנינו,

אנחנו עוד צריכים לצאת מעגל הזהב וממדבריות נשימתינו, אך הסוּדָר כבר עוטף את ליבינו ב-סדר.

'לא בכוח כי אם ברוח, נאום ה'', כתוב בזכריה, נביאים אחרונים, אם לא האחרון שבהם, צריך רק להיות פקוח אל החיזיון, להביא תובנה כי בהידפקות על מזוזות ספי ביתינו, אנו מקיזים דם ודמי ודמע ודממה, כדי ללמוד איך לצאת לאו(וי) היקום בקדושה.

....

איך עוצרים את המרוץ רגע לפני טירוף ? בלחישה. בלחישה אומרת אלינו תמרה רקומה בקשת של הבטחה. בלי להציץ לעבר האחרים, בלי להליט פנים מן המוגדרים כמוקצים, די היה לנו בהקצאת מקומות. בלחישה רכונה ונושקת לכף היד המעניקה לנו לבוש אדם - בהיר ומכיל כל.

איך עוצרים את המרוץ רגע אחרי הלעג והלהג ? בנוזל ענברי ובצעיף סגול. בהפיכתו של הרגע ל-חג. בנגיעה שאינה מסתייגת בכל חומרי חיינו - אפילה, צחנה, סבלות, זיקנה, שיטיון, זיכרון, הגדרות, גדרות, חוצצים, נמנום, שינה, עיוורון, האנקות, משמָנים, פיקחון בלתי מתפשר המביט ב-אמת ואישוניו חולמים. אכן ארוכה הדרך מעבדות לחירות.

....

ואני הלכתי לחפש את תמרה,

ומצאתי את תמר.

מצאתי ארבע של תמר.

 

זו תמר אשר ער - אשר בעקבות ההתרחשות הכאובה שעברה בה, נמשכים קורי סיפורה, אל סיפור יוסף ואל סיפור שלמה המלך. זו תמר שלוקחת את היותה בידיה, ואיננה מחכה שמא יקרה משהו, על אף שהיא מסכנה את עצמה, זאת מבלי לשכוח שלא להלבין פנים - "נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות, מאש להלבין פני חברו ברבים". (<חז"ל>)

 

זו תמר בת דוד - אחות אבשלום יפת התואר, אשר אינוסה בידי אמנון, הלך והוביל לקריסת מלכות דוד-שלמה, ואשר למדה אותנו אהבה - "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר ? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (<חז"ל>)

 

זה תמר - מפרח האמנון והתמר, צמח נוי הפורח בחורף, חד שנתי, חמישה עלי כותרת רכים בשלל צבעים.

 

זהו התמר, בעץ הדקל, כוליותו ב-ממש, עליו משמשים כגג לסוכות, הפירות לאכילה ולהכנת יין תמרים ודבש תמרים, סנסיניו משמשים לטאטוא, ובזעו ניתן להשתמש כשקות לצאן. אחד מארבעת המינים בחג הסוכות, אחד משבעת המינים בברכת הארץ.

 

והפעם לא ארחיב, כי את כל הארבע של תמר, מצאתי בתמרה.

 

ואולם,

לא פחות מכל ה-תמר הללו,

שבתה את ליבי - תמר מלכת גאורגיה.

ודווקא לא רק בגלל דומתה של מלכה זו, אלא בגלל דמותו של שותה רוסתווילי, יוצר האפוס הגרוזיני -

"עוטה עור הנמר".

שותה רוסתוולי, הוא המשורר הלאומי של גרוזיה, יצירתו המונומנטלית 'עוטה עור הנמר' כותבת את האהבה האבודה.

תור הזהב של ממלכת גרוזיה, ממלכה פיאודלית נוצרית אדוקה ששכנה למרגלות הרי הקווקז, בין הים הכספי לים השחור, התבטא בימי מלכותה של תמר בת גיאורגי השלישי, אשר נודעה ביופיה ובחוכמתה. צבאה הריע לה במילים, והמשורר שותה רוסתוולי היה יועצה ושר האוצר שלה.

איש אינו יודע להסביר מדוע נטש רוסתוולי ביום בהיר אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה ונסע למנזר המצלבה בירושלים, שם סיים את חייו.

בפרולוג לפואמה שלו - 'עוטה עורה הנמר' מקדיש רוסתוולי את היצירה כולה למלכה באלה המילים :

"למלכה תמר

נרנה בדמעה בדם נמלחת

שאותה הללתי שבע ברנה היטב צולחת

סוף זקוף היה לי חרט

דיואי-דמעה קולחת

השומע - תנחת בו כחנית בלב פולחת"

כמה שורות לאחר מכן חושף רוסתוולי את רגשותיו העמוקים יותר ומעיד על שברון לבו :

"אנכי, נגיד רוסתוי,

שמתי זאת על צווארי,

כי בשל מנהגת חיל אשתגע לאין הבריא

נחלשתי, כי בחלד אין תחבשת לשברי

או תגהה מזור לפצע

או מהר תכרה קברי"

לפואמה פרולוג ואפילוג והיא בנויה מאלף ומאה חרוזים, והמספר בה מעיד כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, אשר מושכת קווים אל מסכת חייה של המלכה תמר.

הפואמה היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, המשורר מעלה על נס את האהבה כערך מוסרי וכרגש אוטונומי. הוא מציב את רצונו, רגשותיו וכבודו של האדם מעל לכ, ויותר מכל הוא משבח את האמת. עיקרה - הומניזם.

'עוטה עור הנמר', היא יצירה חילונית המכירה בקיומו של אלוהים כעוצמה יקומית.

כתב היד המקורי לא שרד, אבל היצירה נמצאה במאה השבע עשרה, ונדפסה בשנת 1712 ביוזמתו של המלך וחטאנג השישי, שייסד את הדפוס בגרוזיה. מאז נהפכה לתעודת הזהות התרבותית של האומה ורוסתוולי היה למשורר הלאומי הבלתי מעורער. רק ברארשית המאה העשרים תורגם הספר לרוסית והתקבל בהתלהבות ברחבי ברית המועצות דאז, מאז תורגם ללשונות רבותוזכה להכרה עולמית.

בסתיו 1959 הגיעה לירושלים משלחת מדעית מטביליסי כדי לבדוק את אמיתותה של ראיה היסטורית אחת, שהיה בה כדי לאשר סופית שהמשורר אכן חי  בירושלים. היה זה רישום ביומנו של עולה רגל, טימוטה גבאשווילי, שביקר במנזר המצלבה במאה השמונה-עשרה וראה במו עיניו ציור קיר שבו המשורר כורע על ברכיו. המשלחת המיסה שכבת צבע עבה מאחד העמודים ולעיניה התגלה הציור הנסתר.

בין שתי דמויות גדולות, נראה איש קטן, כורע בתנוחת מחילה, הכתובת נחתמה בשם רוסתוולי. יש להניח שהוא עצמו בחר את הדמויות שביניהן הוא צויר - יוחנן מדמשק - משורר נודע מימי הביניים, ומקסימוס המוודה - פילוסוף.

ועם כל זאת עדיין מנקרת השאלה אם רוסתוולי נאלץ לגלות מארצו בגלל וידויי האהבה שלו, ייתכן שספרו נכתב עוד בטביליסי ועורר שערורייה שאילצה אותו לגלות, כדי שלא לפגוע בשמה הטוב של המלכה, כמו גם שאין להוציא מכלל אפשרות שרוסתוולי גזר על עצמו גלות מרצון בשל אהבתו הנכזבת. ...ניתן למצוא זאת בפרק - 'צוואת אבתנדיל' -

"לא יועיל אדם בעצב

ולריק דמעו יזל -

ההושב כבז ממעל

בלי בוא - האם אזל ?

חוק לאיש

לסבל בפגע

והצער יזולזל

אין ביד אפר ואפר

לשנות את המזל"

מזלו הלא ניתן לשינוי הביא את שותה רוסתוולי לסיים את חייו במנזר בירושלים.

 

...

 

רגע לפני סיום, אומר כי כאשר חוקרים פיללולוגית את השם -תמר-, מגלים כי השם -תמרה-, אינו עברי. זהו שם המגיע מרוסיה הלבנה, מהרי קווקז...

...

 

והלא כתבתי בתחילה -

'כשתמרה עלתה לאוטובוס זהרו המדרגות לשנייה'

כאילו בא הרגע היפהפה הזה, באורו להיות זהרורי סוד ומסתורין - וכמוהם, להיפרש ולהתכרבל.

האם הייתה זו תמרה, שעטתה אי-אז עור נמר, וכעת כוליותה טבולה בפרחים ורקמות שקופות ורכות. האם הייתה זו היא - שעלתה לאוטובוס כמו טיפסה במעלה המדרגות של המנזר, אל מול שתיקתה המשתרעת בה עד לתום חייה.

האם תמרה היא קול כל אהבתינו, אולי אהבותינו האבודות.

הרי אין זו תמרה של הפרזואיות, זו תמרה של הפרוזה הלירית היפהפיה הזו, שהביאה עד אלינו - ברדיצ'בסקית בת יוסף, למען נתהה בה ונשהה בה. ב-מען נלמד.

וכשאני משרטטת את מפת היקום, למן הרי קווקז המושלגים ועד למדבר הסוכך של הארץ, נדמה כי אספת ביד חסד את האלכימיה היחידה המוחלטת - היותו של האדם במדרגות האלוהות - צנוע, נסתר, מואר, בורא ומיילד, יוצר, נושם חומל, פקוח, רואה, חולם ורך,

כותב ונכתב.

ולהרף הרגע ההוא, בו זוהרות המדרגות, קרן פְּנים ליבינו.

 

...

 

קידתי אלייך, ברדיצ'בסקית בת יוסף.