מס' צפיות - 1769
דירוג ממוצע -
מוות מעיניו של אחר
מכתב למתאבדת
מאת: חגי הופר 25/12/17 (16:36)

[נכתב והוקרא בגיל 17 בערך לידידה שלי לאחר ניסיון התאבדות שלה. אני מפרסם זאת כי אולי הדבר יביא תועלת למתבגרים ומתבגרות בעלי מחשבות אובדניות. עצות "בוגרות" לא חסרות, אך אולי יש תועלת דווקא בדברים של בן אותו הגיל. לכן גם, מטבע הדברים, הדברים הנאמרים לא תמיד מתאימים למה ש"נכון וראוי" לומר, לכן התלבטתי אם לפרסם את הדברים, אך בסופו של דבר החלטתי שהיתרון גובר על החיסרון. מומלץ לקרוא את הקטע הקצר עד ההפסקה, ואילו ההמשך הוא למיטיבי-לכת ולבעלי עניין מיוחד בלבד]

 

מוות מעיניו של אחר (לרותי)

מה כבר אפשר לומר על התאבדות

והמתים הרי לא יכולים לשמוע.

כולנו מנסים להגיע מה שיותר גבוה

כולנו מנסים לחפור מה שיותר עמוק

אך בסוף מתברר לנו בדרך אינדוקטיבית-אמפירית

שתמיד יהיה עוד למרות שהכול באותו גובה

שאף פעם לא נדע למרות שאין מה

שלעולם לא נספיק כי באמצע נפסיק ונחזור

ושאין סיכוי שיעלה בידינו משהו מלבד חרס שבור.

ולכן יש נטייה להרס של דבר שאינו מושלם

וידוע שהעולם לא עגול אלא דווקא אליפסי

ואסור אסור אסור להתפשר על דברים כאלה

חובה לזנוח את הבית שהסיד מקירותיו מתקלף.

צדיק אחד אמר לי – בכביש תהיה חכם ולא צודק

ואני נסעתי לתומי אך משאית התנגשה בי מאחור

וחכם אחד אמר לי – בחיים תהיה

חכם או צודק זה באמת לא משנה

אז אמרתי לעצמי – בחיים אל תהיה חכם

וגם אל תהיה צודק ובכלל בחיים אל תהיה

כי גם הבריחה הכי גדולה כשהיא בגבולותיהם

תיגמר תמיד ותשאיר חלל ריק ועצום שצריך למלא.

והמוות הוא גם בריחה אך גם מֵעֵבֶר לכך

הוא מַעֲבָר למימד אחר שבו אין מושג כזה לברוח

וממילא אי אפשר להימלט ממנו

וממילא הוא מוחלט!

אמנם למתים אין אוזניים, אולם אני גם הייתי חירש

ובכל-זאת הצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי ולצאת

ולכן קולי הטלפתי-מגנטי יוכל אולי לחשמל

אולי בכל-זאת יש שפה משותפת בין שני אילמים.

משדלי החיים בזויים בעיניי כמו מטיפי-המוות

משום שזוהי בחירה שצריכה להיעשות ולא אמת מוחלטת

וכל אותם האנשים שמזלזלים בצד השני

לא ראויים לא לחיים ובוודאי שלא למוות

כי כמות האומץ שדרושה כדי לחיות

אינה פחותה מכמות האומץ שמצריכה ההתאבדות

ולמרות שאפשר לומר שהחיים הם השתעבדות והתבדות

הרי שכקונטרה אפשר לומר שהמוות הוא אפילו לא זה!

אך אין דברים אלה באים בתור שכנוע

כי איש-המוות מטבעו הוא לא אדם כנוע

הוא חותך את הורידים לבד ופוגש את אלוהים

לבד ונשמתו מתגלגלת בחזרה לפה לבד,

וזה הגורל האכזר ביותר שאפשר לנבא לאדם.

מה שמחזיק את פתיל חיי זו הידיעה שהוא ייגמר

ואז הכול יתפוצץ ותנופץ המעטפת החונקת

בין אם מוות זה היעלמות ובין אם הוא ספירה אחרת

הרי מצב קיום כזה מוטב מן תעתועי-הנשימה.

הכול אשליה אחת גדולה אמר הפילוסוף ונרדם

הכול חלום (בלהות) אחד גדול אמר המשורר ונדם

הכול או כלום אמר המתאבד ושפך את דם-האדם.

אך דם הוא דבר שזורם ולא דבר שנשפך!

וכדי להזיזו צריך רוח שנעה בין סערה לשלווה

ומשעה שהוא שפוך אין בוכים עליו, כי חבל

על כל דמעה (אומרים האנשים הסתומים),

ובאמת אף פעם לא בכיתי בלוויות ואזכרות

ובכל זאת אף פעם לא רצחתי איש (מלבד את עצמי)

מוות הוא לא מאורע טרגי, גם לא קומי, הוא כלל לא מאורע

מוות הוא מושג בלתי-מושג עבור אדם אנושי!

וכעת אספר איך התאבדתי ואח"כ המשכתי לחיות:

אחרי הרבה מזגי אוויר (ברד, שלג, סערה, שרב,

קשת בענן, גשם, בהירות) התייאשתי לגמרי מן השמים

אחרי שמצאתי אמיתות, אך כל פעם הן התנפצו לי בידיים

ופצעום, והחלמתי, ושוב... ושוב... וחוזר חלילה

אז החלטתי שחיים זה ישות שצריך לזנוח

הגעתי למסקנה שהחיים הם חיבוק-דוב והמוות הוא הצייד

הבנתי שהמוות הוא הוא ההתעלות

הוא הוא ההתגלות (אותו לְגַלּוֹת, ואליו לִגְלּוֹת)

וכשהוא יגיע (אמרתי) אז ימוגו כל השאלות

והדילמה בין ריגוש ושלווה תיעלם אף היא כעשן

ושוב לא אצטרך את ההזיות הקטנות והמסוממות

ושוב לא אזדקק להטביע את מודעותי באלכוהול,

אז שלפתי את הסכין ורצחתי את רגשותיי

ומיד אח"כ (או לפני זה) רצחתי את שכלי

ומאז נותרה רק נשמתי (הסכין לא חודר דרך אור

וטוב שכך) וכל השאר נרצח ונטבח,

ואם היסק-אנליטי או מסקנה פילוסופית מנסים להתנחל בתוכי

אני מסלקם ביד רפויה (לא צריך יותר מזה).

ואם רגש שלילי ייסורים ומכאוב מנסים לפלוש לשטחי

אני מגרשם אל מחוץ לגבול, שיימצאו להם קורבן אחר!

רק לפעמים, לעיתים רחוקות, כשאני רוצה להתנסות בצער

אני מוציא את המפתח ממחבואו ופותח את השער

ולאחר שאני שובע מהחוויה אני נפרד ממנו לשלום

ומתעד את אודותיו ותולדותיו בדף, ומוסיף את פרטי פגישתנו.

ולרגשות החיוביים ולמחשבות המועילות יש כניסה חופשית ללבי

אמנם מהדלת האחורית, אך זו רק פעולת הסחה

וכך אני מת למרות שלא נפטרתי

וכך נפטרתי מכל המועקות והמכשולים

לא צריך ממש לחתוך את הורידים

מספיק לעשות חסימת עורקים קצרה!

 

[עד כאן בעצם עיקר הדברים, אבל אני המשכתי עוד:]

 

ועוד פרט חשוב שיש לזכור ואין לשכוח:

קיים הבדל מהותי ובין למצוא את האמת ובין לדעת

או כמו בין לטעת עץ ובין לאכול מפירותיו!

למות זה טוב מבחינת ההתנסות

להיות מת – מבחינת דרך החיים (או יותר נכון – דרך המוות)

ואיזה מזל שבסוף אנחנו 'עושים' את שניהם

וכך יוצאים שעירים (לא לעזאזל) מכאן ומכאן.

אז שחררי את עצמך מחבל התלייה

ותחת זאת תלי עליו את הכביסה המלוכלכת

(ויש הרבה כזאת, את ודאי יודעת)

אז במקום לחפש ולהתחפש או להיפך

הכירי את החופש המתיר את האזיקים.

את בנית את הכבלים והשרשראות שמגבילים אותך

ולכן את יכולה להתנער-להתעורר-להתאוורר

ומותר לך גם לקבל עזרה, למרות שזה לא נחוץ

כי הזמן לא לחוץ, ובחוץ עוד השמש זורחת

וכמה שקלישאות וכלי-שעות הם אויבייך

נסי פעם לעשות שלום, ולהביט מעל לכתפייך

אחרי הכול – זה לא זר לי, אני מבין

אני מבחין גם בכל הסימפטומים, מריונטה נאיבית שכמותך.

ואין בי רחמים, אף לא צער

גם לא רצון לשנות, או שאיפה לא לשנות

וזאת משום שאני מת במובן הלא-פיזי

ואני חי רק ברוחניותי, בנשמתי-הבודדת

וכל מה שלא יעבור, או יעבור, עליי או עלייך

לא מסוגל לזעזע או לעשות דבר כלשהו אחר

כי אתייחס אליו בצורה הנכונה – בקלילות!

זהו שמי – לַיִט (זה שילוב של קליל ואור)

ושמך אולי הוא – די (זה שילוב של מספיק עם מוות)

אך גם מותו של ג'ים מוריסון נמצא בספק נצחי

ובעצם כשאני חושב על זה עכשיו – אולי כולם שקרו לך!

אולי זה היה בשביל כסף? – עכשיו התייאשתי מהייאוש כבר

ועכשיו את ודאי יודעת שהתפשרות זו לא מילה כה מפחידה,

ושהכי חשוב, או לפחות קצת, זה אמון ואהבה ואושר

וזאת למרות ששום דבר לא חשוב בעצם

וזאת למרות שאמון זה דבר טיפשי

וזאת למרות שאין כזה דבר אהבה (ובוודאי שלא אפלטונית).

וכמעט ששכחתי את המרכיב הנוסף בקוקטייל המורעל

הטירוף ושיכרון-החושים כשהם ביחד או לחוד

לעומת לא לשמוע הטירוף זה לא להקשיב

או לא (לרצות) להבין ולא לייחס חשיבות

כשפתאום האין-סוף והאפס הם דבר אחד

ופתאום הכול מתאחד לנקודה אחת בלתי-קיימת

כמו הילוך חוזר של המפץ הגדול!

כה נעים ליצור אין מיש וכה קל

ואיזו שאיפה עילאית זו להיות בחוסר-משקל

אך הרי גם עליי לא פועל כוח המשיכה

וגם לי יש כנפיים בדיוק כמו למלאכים

ומשום שלאספקט הפרקטי-מעשי-פיזי אין ערך

הרי שהקלילות והמוות הם היינו הך, זהות מוחלטת

באותה משבצת בלי נחיתות מצד אחד או שני

ובלי עליונות, פשוט שוויון מושלם.

ולכן למאוהבי-השאול אין לי יכולת או צורך להאיר

משום שהם סונוורו כבר די והותר מהשמש

ואף על פי כן אין לי כל רצון להצטרף לעולמם הנשגב

משום שעולמי מושלם אף הוא בהיותו מתכחש לשלמות.

ומשלב זה, כשהעניין חודד והובהר, וסולק הערפל המטשטש

אפשר לבחור בלב שקט בין שתי גישות זהות ושונות כאחד.

מדען אחד אמר לי שהנפש היא תרכובת מסובכת

ואז בא הפסיכולוג וניתח את אופן התנהגותי

ועוד כומר ורב יהודי הפצירו בי להיות דתי

אך הפילוסוף השתלח בם והמיסטיקן זלזל בפילוסוף

וכל זה רק הגביר בי את הרצון להגיע לסוף

הבלבול מביא לטירוף ולרצון ומשיכה למשיחה

למוות הגואל שייתן לי לנשום בשקט את העננים.

כי תמיד אנחנו נהיה משחק ומריונטות ושפני-ניסיון

ותמיד נהיה טיפשים ואף פעם לא נדע כלום

אנחנו מתעוורים ומתפכחים ושום דבר לא בטוח

לכן יש שתי אפשרויות: מוות או קלילות

ואולי בעצם יש יותר (כמו טירוף) אך זה כבר שולי

הבסיס הוא – או לשמוט את הבסיס או ללכת על קצות האצבעות

ובוודאי יש עוד לפחות ח"י דרכים להגיע למצב המיוחל יחסית.

וישנם עוד לפחות ח"י דברים שהייתי יכול לעשות עם הדף הזה

הייתי יכול לגלגל בעזרתו לפחות ח"י אצבעות חשיש

או לכתוב צוואה או לנגב את התחת או

לכתוב מודעת-פטירה או להשאיר אותו ריק(ני)

כי אין דבר בעולם הזה שראוי לבזבז עליו דיו

למעשה עדיף לשתוק כי דיבורים הם חסרי משמעות

ולא לעשות שום-דבר כי האמביציה היא דחף מוכר

וכדי להיות בקדושה אמיתית צריך להתנזר מכל דבר אנושי

ושוב חוזרים לאותה נקודה מפורסמת ושחורה

(אף שצבעו האמיתי של המוות הוא לא שחור

אלא לבן או שקוף או על-צבע או לא).

תמיד אתה משועבד למשהו ואף פעם אתה לא אתה לגמרי

לכן – אין עצמאות מוחלטת ואין עצמיות מוחלטת

אך מה זה חשוב? העולם הזה דפוק מיסודו

אך את מי זה מעניין? חבל לבזבז ולטעות ולחטוא

אך מה אכפת לי מכל המילים האלה

הרי את הכול אפשר לשרוף במדורה פאגאנית והעשן

ייתמר לענן ויוריד את אותו הגשם שבוכים.

ואם יישָאֶל: אז איך אתה פועל, אענה בפשטות:

"לא אכפת לי ולא לא אכפת לי, ובכל זאת הרצון מנותב"

כי מוחלט זה מלשון החלטה

ונמלט זה מלשון המלטה (מצירי לידה, מרחם הרחמים).

את תאונת-השרשרת אין לעצור, היא ירדה מן הפסים

את הסתמיות אין ליצור, ובכל זאת אנשים מנסים

המבוך הוא ללא מוצא והרחוב הוא חד-סטרי, בלי מדרכה

ולכן המסקנה המתבקשת היא שאנו בתאי-גזים חונקים

אולם צריך להתנהג בסבלנות אל הסבל

ונחמד לפעמים גם לחייך אל הייאוש

ולהתפרץ בצחוק אדיר על עצמך ועל הכול

כי צריך להיות נרקיסיסט ואגוצנטרי כדי להתחשב כל-כך בעצמך

וצריך להיות פרפקציוניסט מושבע כדי לפסול קיר שלם בגלל כתם קטן

וכדי להוציא את המזימה אל הפועל צריך להיות גם נוירוטי במידה מספקת.

עומס ולחץ הם לא דבר שמשפיע וגורר כניעה

כאשר אתה לא קיים או לא מתייחס או לא מבין

וטירוף נגרם גם בעקבות השאלה: "אז למה לא ללכת עירום?"

וכן השאלה לצמחוני: "אז למה לרצוח צמחים?"

וכן הלאה: "אז למה לדרוך על הקרקע ולהכאיב לה?"

ואז נוצר סדק שמתרחב ואט-אט יוצר מערבולת דמיונית

והכול נסחף למרכז וטובע ונטרף (תרתי משמע).

לכן זהה את הנקיק שבסלע וכסה אותו בעפר עוד בטרם

תבואנה ציפורים ענקיות ותשלכנה בו את צואתן.

תאוות-בשרים זה עוד מרכיב בקוקטייל של סם-המוות

כך גם המוסר המוסר והריקנות והצביעות שבכל עבר

וכך גם העדר הערך-תכלית-מטרה-יעד-סיבה (הבנאלי)

והעדר היכולת להגיע לשלמות ומיצוי ומימוש

כל אלה המרכיבים, לפעמים חלקם חסר, לפעמים רובם...

אולי שכחתי כמה, אך ההמשך ברור מאליו (ואין צורך לפרט)

אז מה אני עושה כאן בעצם, בחיים וב'שיר'?

-אל תשאלו אותי, כי הרי אני מזמן כבר מת!

טוהר אחרון בקבר וארון, עם מצבה או בלי

עם הלוויה או בלי, עם צוואה או בלי, ובלי קדיש

ועם פתק שנשאר ועליו כתוב: "מצטער/ת", או בלי

וזעזוע במשפחה, וקורס-תעופה שמעביר המלאך גבריאל

ואיזה קשיש שאומר: "בשביל ניצוצות של אושר זה לא היה שווה"

ואיזה גן עדן או גיהנום (שלא יותר לוהט מאשר כאן)

וריצת-אמוק לא-לאן אלא ממה

וגמד שאומר: "בניינים גבוהים גורמים לי להתאבד"

וענק (בגינו) שהולך על סף תהום ומתגרה במוות ובכאב

ועוד אחד שהלך לאיבוד-עצמו-לדעת בארץ שלא מוכרת

כל אלה דברים שמסתובבים סחור סחור, חגים מעל ראשי

כעיטים מעל גוסס, ורק מחכים שאמעד ואז יטרפוני.

(משום שזה במילא לא כל-כך שיר) אספר עתה סיפור:

חולה סופני אחד הלך לרופא וזה בישר לו שמחר הוא ילך

לעולמו. בשנייה הראשונה נבהל אותו אדם, אך מיד הבין

שאין לו זמן להיבהל ואין לו זמן גם להבין ואין לו זמן לחשוב

על מה כדאי לעשות. לא, הוא לא התאבד

כי לשם כך נחוצה החלטה, ולו לא היה זמן להחליט!

הוא פשוט עשה מה שהוא רצה, ונהנה מכל רגע

שנשאר לו לחיות, שנותר לו עד מחר, עד תאריך-החידלון.

את כל האנשים המוזרים ומוטציות-הקיום שהוזכרו כאן קודם

הוא שילח מעל פניו (לפעמים הוא גם רצח אותם)

ויכול להיות שהוא טעה – אבל מה זה משנה?

ויכול להיות שהוא סבל – אבל הוא לא שם לב לזה! .

מי שרואה מטושטש יכול לקנות משקפיים או לישון

ובשינה החלום מעוות את העיוות וממילא הכול פורח

והדילמה בין השינה והעירות כמוה כדילמה בין המוות והחיים

וכידוע בני-אדם נורמליים עושים את שניהם לחלופין.

(להבהרת הרעיון – שינה [בלי חלום] היא בזבוז נוראי

ומה התועלת בעירות?! – אך חיים הם לא עניין של רווח והפסד).

ויש מי שאומר שזה גיל וזה עובר, וגם יש מי שמשקר

שיש התבגרות ואח"כ התגברות ואח"כ התברגנות

ובעצם לרוב זה נכון (כמה עצוב).

ויש מי שאומר שהתאבדות היא טכס דתי רליגיוזי

תפילה-טפילה וקורבן אדם ואובססיביות גרנדיוזית

וקיים עוד דמיון בין התאבדות לדת (מלבד הרוח הצפונית)

שאת מעגל בקסמים הזה יכול לנתק רק רב-מג כמו אלוהים

ששולח את מלאך-המוות או את עצמו בצורת התגלות,

(והארה זה דבר שיכול לשנות אפילו את יצר-ההתאבדות!).

אז התעבדות מול התאבדות זו הבחירה, והחפץ בכך – שימות בשקט

כי כמו שטיפשי להניא אותו מכך כך טיפשי שהוא יניע אחרים

לעשות כמותו (והרי לכלום אין ערך!).

אז משהו סטה מן המסלול בדרך

והנצחיות נוצחה בקרב עקוב מדם ואכזרי

והסקס והמיניות נעלמו כי זה לא עניין של עדיפות

והניוון התפשט במהירות כי חובה לחוש בעייפות.

כמה נוראי זה כשהאילוזיות מתעתעות במציאות הסטנדרטית;

למשל כשהירח מלא בלילה סתווי ואני ער

ומדמיין את עצמי מזדקן, הוזה אותי כאדם שגרתי ומשעמם

או כמקבץ נדבות, ובעצם שתי המגרעות בצוותא

או כל מיני מחשבות אחרות, כגון: שחולמים אותי וכיו"ב

ואז אני לא יכול לפנטז כי האופוריה עדיין נשארת בגבולות האנושי

ואז זה מדכא אותי עד נבכי נשמתי ותודעתי.

עדיף למות בגיל 27

מאשר להיות מת כל החיים

ועדיף לא להיוולד מלכתחילה

ובדיעבד עדיף להתאבד (לא-דווקא פיזית...)

כי אחרת אנשים כותבים שטויות כמו שאני עושה עכשיו

בקטע שמתיימר להיות מסה-שירית

ועוד מופנה אל מישהי שלא צריכה לקבל כלל הפניות

אז הכאוס רק מתגבר ושוב לא נעים להיות...

אז רק אוסיף שיש הבדל בין התאבדות נפשית-קלינית

ובין התאבדות אחרת (פילוסופית?! אמיתית? נשמתית).

מי שנמצא במדבר השומם, זאת אומרת במדיטציה,, בשלווה

מי שנמצא בנירוואנה, או מי שקליל בלי משקל

אז הוא איננו מרגיש צורך (או כל דבר אחר) להתאבד

והכרתי גם אדם שהיה לו כל-כך טוב אז הוא שכח

בכלל שהוא צריך להתאבד. הוא פשוט שכח מזה לגמרי!

ובשיעור מתמטיקה כשנתנו לי משוואה עם שני נעלמים

בא אליי חבר ואמר: "התשובה בסוף הספר, אז למה לא לפתוח?

למה לא לברוח? למה את הזמן למרוח?"

אך אני כל-כך נהניתי מההתמודדות שויתרתי

על התענוג העומד בסימן שאלה על מגש של כסף,

(ובסוף פתרתי את החידה: ההתאבדות היא נגזרת של החסך הקיומי!).

את ודאי חושבת שאני אידיוט שלא מבין ומחמיץ [ת"מ]

ולכן לא פוגע במטרה ואולי זה נכון

ובכל זאת אני רוצה/ צריך/ מוכרח/ יכול לכתוב – אני כותב

אני לא מגביל את עצמי כי רדיפה מוגזמת אחרי החופש היא שעבוד

וגם את זה העמוד אני לא לוקח הכבדות אלא בערבון-מוגבל

כי אם לא אקח אותו כך – אהיה מוגבל בעצמי.

ואנשים חושבים שזה פתאומי

אבל זה תהליך ארוך ומייגע שהמוות מביא אל קיצו

וגם אצלי הוא כבר נגמר כי איני מייחס לו חשיבות

ולמרות שכשברגע הראשון שקולטים את זה מובאים לכדי טירוף

והכול חומק מבין האצבעות וחשים תקוצה ומאיסה

הרי שלבסוף לומדים להשאיר את הידיים רפויות תמיד!

ובכן – עד כה דברתי למרות אלמותי [ת"מ]

ואני משער שלשווא, כי בועתך היא חור שחור

שאי-אפשר לשאוב ממנו דבר – רק להישאב לתוכו ולהיעלם

(ואני יצאתי מכל הבועות הסגורות ומקומי עכשיו הוא החלל הריק, הפתוח...)

מת ותם, אך לא נשלם

זה עוד לא הסוף!

 

כאן תכננתי בעצם לסיים (כאן תכננתי לעשות סוף)

ולא הייתי ממשיך אלמלא היתרה בי מוחי הקודח

להוסיף עוד הבהרות בהברות חסרות-פשר

לפזר את הערפל במניפת-מסננת חסרת-סיכוי

כי הרי:

מילים לא תוכלנה להכיל את המוות

הכול נשאר בתוך הבועה האנושית, כשהוא מדובר מתוכה

מילים לא תוכלנה להכיל את המוות

כשם שאין להכניס את הנשמה לתוך הגדרה מגודרת וחונקת

משום שמרחב החיים האפסי קטן למידותיה האין-סופיים

מילים לא תוכלנה להכיל את המוות

הן לא מסוגלות לתאר אותו לחיוב או לשלילה

אנושיותן מקנה להן אפסיות ואי-יכולת

עצם העובדה שאלה בסך-הכול אותיות...

עצם העובדה שאלה אך ורק גיבובי-מחשבות

עצם העובדה ש'מוות' הוא הגדרה בודדת במילון, ככל שאר ההגדרות

נותנת להכול נופך אבסורדי מגוחך ופתטי

ובכל זאת, למרות כל האמור לעיל

מנסה אני להכניס את המוות לשורה

ואינני מבין מדוע, או מה התועלת בכך.

מהות ההוויה תמוהה כשהחיות שולטת בה

והאינות הנפלאה פותרת את כל בעיות הקיום

האתגר – להיות בלי אתגרים

במודעות שלמה ובלי גירויים מיותרים

גלום כולו במוות. (ב-) מ-ו-ו-ת.

הספק ואי-הידיעה אינם משחקים תפקיד

משום שהם כמו כל דבר אחר – אנושיים למכביר ולהחריד

וגם המוות לעת עתה הוא אנושי. אך זה רק באופן זמני.

למוות יש סגולות ותכונות בדיוק כמו לנשמה

ומשום כך הם מתאימים להפליא כמו זוג אוהבים טרי

ובכל זאת אין לזלזל בנשמה, וצריך לתת לה קצת קרדיט

הרי עולם כה סתמי, כה אפסי, כה הפוך ממנה

לא יכול להפריע לה להתקיים, או לשבש את פעולתה

בעזרת סגולותיה היא יכולה להסתגל, גם אליו

כי זה בלתי-אפשרי שייווצר חיכוך ביניהם, הפוזיטיביים

לא יתכן שדבר אפסי כל-כך כמו האנושות – יכריע אותה

ולכן כל התייחסות לפיזי לא באה בחשבון, והוא אינו מהווה כל שיקול

אני מעריך את נשמתי, ולא מאמין שבכלל יש מגע

ולכן אני יכול לרצוח או לחיות והיא לא תינזק או תיפגע

ולכן אני גם לא חייב למות או להיות משוגע

ולכן אין ספק שכל המכשלות הן נפשיות גרידא!

"אפילו קרן-אור אפשר להחליש או לשבור

אך בחושך האבסולוטי אי-אפשר לגעת

את אלוהים, מכאן, אין לדעת"

- כך טוענת הנפש האומללה, ואז נשאלת השאלה –

מה תעשי במצב היפותטי מזוויע

שבו הגוף יהיה משותק וחסר כל יכולת לתקשר

ואת תרצי להתאבד בכל מאודך

אבל לא יהיה לך הכוח לביצוע התוכנית (אפילו לא לבקש רצח)

תיאלצי להישאר, למרות רצונך, בעולם החיים (אולי לנצח)

מה תעשי אז נפש אומללה?

מה תעשי כשלא תוכלי לעשות כלום?

הו אז תהיי חייבת להשלים עם חיותך

הו אז תהיי מוכרחה להכיר את אש-החיים ואת נשמתך

ולא תהיה לך ברירה אלא להסתגל למצב, ולנסות להפיק ממנו את הטוב

לנסות ליהנות ממנו, ולהתבדח על חשבונו, ובקיצור – להסתגל

כן, כן, זה אפשרי!

ואם כך – זה אפשרי גם עכשיו!

(אף על פי שספק אם כך מוטב)

זו כלל לא בעיה, כי ברגיעה לא מבחינים בבעיות

לנשמה יש כושר-הסתגלות אדיר

ברומא היא רומאית וזה לא מפריע לייחודה

אין כל קשר בינה ובין מעשים

איזו ישות עילאית היא; אפילו שפל-מדרגה כזה לא משפיע עליה!

ברם – הכול בעירבון מוגבל

גם את ההשתטות יש לקחת בקלות

ושוב לאותה נקודה במעגל –

הרי במקום אוסף המילים הזה יכלה לבוא שתיקה אחת

ובמילא המתים לא יכולים לשמוע... וחוזר חלילה (הגלגל)

אוי, בלבול כזה רק מזרז את הבריחה הגדולה אל השקט...

ואולי גם אני כבר רוצה למות...

זה הכול, בינתיים.

 

הכותב הוא סופר ומשורר

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
מקום בפזל החיים
מריאן קפלון 22.01.18 (10:37)