הטיפות שטפטפו משקית העירוי היו התקווה הכמעט יחידה במלחמתו של רפי להשאר בחיים, לנוכח לובן הסדינים של בית החולים הדבר היחיד שבלט היו עיניו הגדולות בצבע   ירוק-כחול הוא החזיק בידה של בת דודתו שלא משה ממיטתו הביט אליה ואמר בלחש "ספרי לי עוד על הילדות שלנו, דברי איתי שהזמן יעבור ואשכח מהכאב הארור הזה", מיקי קרבה את הכיסא אל המיטה כשבכלל הייתה מוכנה להכנס למיטה לחבק את בן דודה שהיה יקר לה יותר מאח ולנסות להפחית ולו בקצת את הכאב והחלה לספר לו בלחש כשהיא מביטה הישר לעיניו.....

השכונה בקרית חיים הייתה שכונה קטנה, כולם הכירו את כולם והכי סמילי בעיני, היא הוסיפה ,שלאחר שנים שהגעת לרחוב קראו לרחוב "האביר מרק" ואני חושבת שזה בגללך, כי אתה האביר שלי, תמיד שמרת עלי מכל רע ופגע, אתה שבגלל מימדי גופך איש לא העיז להתחיל איתי או להרים עלי יד, אתה שנשאת אותי על כפיים שלא אירטב מהשלוליות כשבאתי לבקר אותך בחופשים, לימדת אותי לרכב על אופניים ,הפחדת אותי בביצועים שלך כי דמיינת שאתה מקצוען מהסרטים, שיתפת אותי באהבתך הראשונה לבת השכנים והכי מכל רפי? לימדת אותי כשה הורים הולכים לישון אפשר המשיך לקרא את הספרים "האסורים" מתחת לעמוד חשמל של הרחוב בשעת לילה מאוחרת.

ואז הבחינה שרפי עצם את עיניו ונרדם, היא שמה את ראשה על כתפו ומחשבותיה המשיכו בסיפור כאילו והוא שומע.

כשההורים לא הצליחו לייצב את המצב הכלכלי בבית שלחו את הנער המתבגר לקיבוץ, אי אפשר היה לעשות בחירה טובה מזו, רפי נראה כמו  יליד המשק, גובהו גופו החסון והתלתלים הרבים הפרועים היו כמו פרסומת של המשק ל"עבודה עברית".

בקבוץ הוא הכיר מלבד שגרת העבודה בשדות ונהיגה על טרקטור גם לרקוד ריקודי עם והיה מפזז כאילו הוא מרחף, אלו היו שעות מאושרות עבורו, התרחק מהבעיות הכלכליות של הבית והרגיש שלא סובל ממחסור ,נהפוכו הוא בחור עשיר.

עם גיוסו היה ברור לרפי שאהב את המולדת שהוא הולך ליחידה קרבית ואכן התגייס לצנחנים, המדים הלמו אותו להפליא והיה מגיע  לחופשות כשהוא הולך גאה  על שהגיע למעמד ומלחמת יום כיפור פרצה.

רפי היה בתעלה 4 חודשיים, תקופת זמן שידיו היו מלאות יבלות מהאת והרובה שלא נפרד מהם לדקה ,היה נוהג לומר- מתחפרים ויורים.

גם כשהשתחרר רצה לעסוק במשהו שקשור לעבודה למען הזולת והתגייס למשטרה, היה בבילוש כמה שנים עד ש"נפל" מתרגיל כ"כ פשוט כשעבריין הגיש נגדו ונגד עוד שני בלשים תלונה על שימוש בכח, הם החליטו להתוודות ואחרי שנכנס בנפרד לפני שופט והתוודה הסתבר שחבריו לא עשו כך וכל האשמה נפלה עליו, הוא קיבל שנתיים מאסר בפועל, הוא לא קיטר,לא בכה ונכנס כמו גבר לכלא, אחרי חצי שנה שוחרר ע"י נשיא המדינה.

רפי נישא ונולדו לו שלושה ילדים, מעום לא סרב לכל בקשה שהגיעה ממני, עוברים דירה הוא היה הראשון להתייצב לסחוב דברים ולעזור, חסר כסף רפי היה מגיע פותח את ארנקו, תמיד היה אפשר לסמוך שהוא בסביבה והכל יפתר.

מלחמת שלום הגליל החלה ורפי גוייס למילואים, הם נסעו בשיירה לכיוון הצפון והאחראי "רק" שכח לסמן על גגות הרכבים את הסימון של צה"ל ושני מטוסי חי אוויר ריססו את השיירה, רפי נפצע,גופו התמלא רסיסים, הוא אושפז לכמה שבועות והשתחרר.

איש שחייו היו מלאים בפעילות פיזית ונפשית ולא נח לרגע.

יום אחד כשלא הרגיש בטוב והלך לבדיקות הסתבר לו שהגיע עוד אתגר,עוד מישהו שצריך להתגבר עליו,רק שהוא לא ידע שהאויב הפעם קטן במימדים וקטלני בתוצאות.. רפי התבשר כי חלה בסרטן בקיבה.

אני הייתי תורנית הערב שעות שקטות יחסית, שעות שאפשר לדבר ולהסתובב כשפחות רואים את החולים האחרים והכי מפחיד היה לראות את המבט המזוגג בעיניים כי מישהו סיפר  שזה סימן שלא נשאר הרבה זמן ואני פחדתי מהרגע הזה מאוד.

לילה אחד הבאתי לו קרמשניט,הוא כבר לא היה מסוגל לאכול ונתתי לו ללקק את הקרם ואז ביקש עוד ובאלתור של רגע הרטבתי לו את החלק הקשה וזו הייתה פעם אחרונה שאכל ובכלל ואיבד את הכרתו.

חבריו לא יכלו הסכים עם העובדה שעצם את עיניו והיו מנסים בכח לפקוח לו אותן, אבל רק דמעות זלגו מעיניו ומעיני כולנו.

דברתי איתו, אמרתי לו שיהיה אמיץ שלא יפחד כי אני איתו, אמרתי לו שתמיד היה האביר ששמר עלי ועכשיו תורי.

ואז דמם...בן 39 היה במותו, יהיה זכרו ברוך.