טליה לבני, יו"ר נעמ"ת, כותבת בוואינט על חזקת הגיל הרך. לפי מה שהיא טוענת, ביטול חזקת הגיל הרך יביא רק נזק - כי גברים לא יודעים לטפל בילדים. או במילים שלה:

"כעת בא האב ואומר שהוא רוצה לקחת את הילד בן השנתיים כדי שיגדל יחד איתו. אך האם הוא יטפל בו כפי שעשה עד כה, כשהאם נמצאת בסביבה? האם יהיה לו פנאי לכך? הנשים שנושאות בעיקר הנטל של הטיפול בילדים, נתקלות בקשיים גדולים לשלב זאת עם ההתמודדות בשוק העבודה, וקשה להניח שגברים יוכלו לעשות זאת טוב יותר. סביר להניח כי אותו גבר ייעזר בשירותים חיצוניים כדי להמשיך ולהחזיק בילדים ברשותו."

במילים אחרות, לבני טוענת שגברים הם מוכשרים פחות לטפל בילדים. אם לנשים קשה לשלב עבודה ומשפחה, הרי ברור מאליו שלגברים זה יהיה קשה הרבה יותר. הרי ידוע שהזמן שלוקח לגבר להחליף טיטול הוא כפול - לפחות - מהזמן שלוקח לאשה לעשות את אותה פעולה. מכיוון שכך, ברור שנשים הן אלו שצריכות לטפל בילדים, ולא גברים.

יודעת מה, גברת לבני? בואי נקבל את ההנחות שלך. אבל למה את מגבילה אותן לתקופה שאחרי הגירושין? הרי גברים הם מטפלים גרועים מטבעם, ואם כבר נולדנו כאלה - ברור שאנחנו חסרי תועלת בענייני ילדים גם כשאנחנו נשואים וגם כשאנחנו גרושים. אז בואי נעשה הסכם. אנחנו, הגברים, נוותר על יומרותינו בתחום הטיפול בילדים, התחום שהוא שלכן מאז הכנו אתכן בראשיכן בנבוטים וגררנו אתכן בשערות למערה. נשאיר את כל הטיפול לכן. אתן, כמובן, תאלצו לעזוב את משרותיכן בשוק העבודה, אבל מה זה לעומת הגשמת יעודכן כאמהות? הרי את כמובן תעדיפי לחזור הביתה, לטפל בילדיך ולרחוץ את רגליו של בעלך בשובו הביתה:("מזתומרת? ברור שיש לה בעל וילדים. לכל אשה יש"):. אנחנו נמשיך לחזור מהעבודה בשמונה, לשתות את הקפה מול החדשות ולנשק את הילדים הישנים במיטות.

לחליפין, גברת לבני, אפשר לאמץ את הדבר הזה שנהוג לקרוא לו 'שוויון מגדרי'. את התפיסה לפיה הדברים שאנחנו יודעים, אוהבים או מיטיבים לעשות לא נקבעים לפי מה שיש לנו בין הרגליים אלא לפי ההעדפות והיכולות הפרטיות של כל אחד מאיתנו. אני יודע שזה רעיון נועז, אבל הארגון שלך תומך בו, תיאורטית לפחות - אז כדאי להיחשף אליו.

אבות הם לא הורים גרועים יותר מאמהות. אבות הם גם לא הורים טובים יותר מאמהות. יש הורים טובים, יש הורים גרועים. חלקם ממין זכר וחלקן ממין נקבה. אז איך יודעים מי יקבל את הילדים במקרה של גירושין? אכן שאלה קשה. כנראה שבית המשפט לא יוכל לקבוע משמורת רק על בסיס רישום המין בתעודת הזהות, ויאלץ אשכרה לבדוק את המסוגלות ההורית של שני בני הזוג. יודעת מה? זה בדיוק מה שועדת שניט מציעה. דיון לגופו של מקרה, ולא למינם של המתמודדים.

אבל - תאמרי בוודאי - הרי ברוב המקרים האמהות הן המטפלות בילדים, ולא האבות! נכון, זה אכן המקרה. האם זה נובע מהתכונות המולדות של ההורים? או שאולי זה נובע מטבעו של שוק העבודה הישראלי, שבו יש משרות לנשים המסתיימות עם סיום המעון ומשרות לגברים המסתיימות בשעות הערב המאוחרות?

גברת לבני, רק כאשר גם אבות יחשבו כהורים לגיטימיים, כאלו הכשירים לטפל בילדים אפילו שלא הגיעו לגיל שש - רק בעולם כזה ישבר המבנה הזה של שוק העבודה. רק בעולם כזה אב יוכל לקבל את ילדיו הקטנים ולטפל בהם - באהבה ובמסירות לא פחותים מאלו של האם, אני מבטיח לך. בעולם כזה, האב יוותר על המשרה המבטיחה שלו, ויסתפק במשרה המאפשרת טיפול בילדים (כי לעולם מושלם הרי לא נגיע בקרוב) - ואשתו, פנויה ממטלות ההורות, תוכל להשקיע את כל זמנה ומרצה בשוק העבודה.

ואת יודעת מה, יתכן שבסוף יקרה הדבר שאת חוששת ממנו יותר מכל. 'ייתכן שהשלב הבא יהיה שגברים ידרשו בעצמם תשלומי מזונות מגרושותיהם', כדבריך. את, משום מה, רואה בזה את חזון האפוקליפסה. אני רואה במצב שבו אישה מרוויחה יותר מגבר, במצב שבו גבר מקדיש את זמנו לטיפול בילדיו - פחות או יותר את חזון אחרית הימים.

פורסם בבלוג של נדב פרץ