הייתי חייל צעיר, רק סיימתי טירונות ארוכה ומייגעת, הגדוד היה ערוך לקראת עלייה ללבנון , הכנות  אחרונות, התארגנות ופתאום קוראים לי למשרד של המ"פ.

רץ למשרדו של המ"פ, נכנס לאוהל ומתבשר שאני לא אעלה ללבנון עם הגדוד אלא יוצא לקורס צלפים למשך חודש וחצי. בהתחלה התבאסתי, הייתי שש אלי קרב (טיפשות של חייל צעיר) אבל מיד התעשתתי והבנתי שזכיתי בדבר לו ייחלתי לאורך כל הטירונות (אחרי סחיבה של ג`ריקן הפק"ל הבזוי  במשך כחצי שנה) כאות לפי הגדול שדמה לפייה של הג`ריקן ע"פ מפקדיי אז.

אספתי את חפציי והתכוננתי ליציאה לעבר הקורס שנערך אז בבה"ד 3 בסמוך לשכם. התחלתי את הקורס והכל היה כמצופה. בוקר אחד מגיעים בריצה למשרדי הקורס , ומבקשים בדחיפות לאסוף 8 גולנצ`יקים שיעלו מיד על מדי א` ויבואו עם הכומתות.

עלינו על נ"נ 8 חברה מגולני ונסענו לתל השומר, שם לקחו אותנו לאזור מסויים, הצמידו לנו כידונים על הנשקים, הסבירו לנו את כללי הטקס ,הסבירו לנו את פקודות הצג שק,דגל שק, וכו` הסבר קצר על מטח הכבוד.

לקחנו אותנו לביתן מסויים שם העמסנו ארון עטוף בדגל הלאום, טקס קצר ונסיעה לבית העלמין בו התגורר החייל. לא ידעתי את שמו, עד היום איני יודע מה שמו , הייתי בכזה הלם שאם חיי יעמדו כרגע מנגד` אני אפילו לא אזכר להיכן נסענו, ובאיזה בית עלמין נערך טקס הקבורה של אותו חייל, בלאק אאוט טוטלי!!! עד היום.

אני זוכר שהנסיעה היתה נראית לי כמו נצח, אני יושב על ספסל בנ"נ ולרגליי ארון קבורה, בו שוכב את מנוחתו חייל צה"ל, כנראה גולנצ`יק כמוני זו הסיבה שלקחו אותנו ולא אחרים.

קשה לתאר מה עובר לך בראש באותה נסיעה, אתה לא יודע את שמו של החייל, אתה לא מכיר אותו, אתה לא יודע איך נראים פניו, אתה יושב ויודע שאתה מלווה אותו בפעם האחרונה, ועוד מעט הוא יטמן לעולמי עד, והוא ישאר בעבורך לנצח נצחים כאניגמה.

כאשר הגענו עם הנ"נ לבית העלמין , אני זוכר שכולם כבר עמדו שם והמתינו לבואנו, ההתרגשות ופרצי הבכי למראנו , ובעיקר למראהו של הארון עטוף בדגל הלאום , זה מראה שילווה אותי עד יום מותי. הסתיים הטקס, עלינו לנ"נ ושבנו לבסיס לשגרת הקורס, כנראה בנסיעה, וכל שעבר עלי, מחשבות ,הרהורים, על החייל ההרוג, משפחתו, חבריו, על המוות, הסוף.

זו היתה הנסיעה בה תמו ימי התום שלי. המפגש הראשון שלי עם השכול, ההלוויה הראשונה בחיי בה נכחתי, לצערי מאז כבר נפגשתי שוב עם המוות של בני כיתה,חברים לנשק,מפקדים,ופקודים.

מי יתן ולא נדע עוד שכול ויהי זכרם ברוך.

**אני מצרף שיר שזוגתי כתבה לפני מס` רגעים לאחר שהניחה ליום הזה לחלחל לתודעתה

נמתחתי,

לדקה אחת של נצח עמדתי

איך רק רגע לפני חייכתי

כשעל מעללייך הישנים שוב שמעתי

ואתה חי וקיים לעולמים

נוזל בין הצללים

נדון בין הזיכרון לשכחה

ממתין לצוץ ברגעי הבדידות והשלווה

איך לפתע כשאחיזת היום יום מניחה

אט אט יופייך חוזר ונגלה

הווייתך כאילו מתממשת לאמת נגישה

אם רק ידי אשלח אלייך

אוכל לשוב ולחוש מגע עורך

לחבק רק עוד פעם אחרונה

כאילו הייתה הפעם הראשונה

הצפירה נדמה

עברה יממה

החיים זוחלים שוב במרמה

ואתה, נותר אינך

פורסם בבלוג של kaligula