כולנו מודעים לצורך בחיסכון באנרגיה. אחת הדרכים להביא לחסכון בחשמל  היא לייקר את השימוש בו ואכן חברת החשמל עושה כן מדי פעם בפעם, אבל כנראה לא בהצלחה יתרה. אנו חיים בארץ רווית טכנולוגיה וכאשר הישראלי מזיע, הוא חורק שיניים ומגביר את צריכת החשמל.

בימי שרב כבדים נאלצת החברה לפנות לצרכנים בבקשה לצמצם את השימוש במכשירים זוללי-חשמל ולכוון את התרמוסטאטים במזגנים ל-24 מעלות. לדעת שני פרופסורים אמריקאים, אם חברת החשמל הייתה רוצה לגרום לכך שהצרכנים ישתמשו בפחות חשמל, הייתה פשוט צריכה לפרסם את הרגלי השימוש שלהם ביחס לשכניהם.

כשהוסיפו פריט מידע זה אל חשבונות החשמל בסאן מארקוס, קליפורניה, צמצמו משתמשים כבדים במהירה את צריכתם, אם כי איש לא ביקש זאת מהם. בשפתם של הכלכלן המתמחה במדעי ההתנהגות ריכארד טאלר והמשפטן קאס סונשטיין, אזרחי סאן מארקוס קיבלו דחיפה קלה (nudge  באנגלית, שמשמעותו הפוכה ממילת הסלנג העברית לנג'ס) בצלעותיהם.   

בספרם "דחיפות קלות: שיפור החלטות בקשר לבריאות, עושר ואושר", מציעים שני המלומדים הנ"ל נקיטת גישה חדשה במדיניות הציבורית, תוך לקיחה בחשבון של המוזרויות בהתנהגות האנושית, כמו למשל הנטייה המושרשת ללכת תמיד עם הזרם, ללא כל חשיבה רציונאלית, גם בשטחים - כמו צריכת אנרגיה - בהם קונפורמיזם כזה כלל לא רלוונטי.

לדעת מחברי הספר, יש ליישם בכל שטחי החיים "ארכיטקטורת ברירה" מחושבת שתתעל את החלטותינו בכיוונים מועילים, תשפר את חיינו, מבלי שחופש הבחירה שלנו ייפגע. הפרופסור טאלר חקר במשך שלושים שנים את האופן בו אנשים פועלים בצורה בלתי הגיונית.

דוגמאות: כשמניחים לפנינו צלחת גדולה, אנו אוכלים כמויות גדולות יותר. אנו מודאגים יותר מאירועים נדירים, כגון התרסקויות מטוסים, מאשר מתאונות הדרכים שלסכנותיהן אנו חשופים יום-יום בכבישי הארץ. עליות מחירי מצרכים זוכות לתשומת לב רבה יותר מאשר ירידותיהם. הסיבה העיקרית: סלידה מולדת מאובדן. אנשים שונאים יותר אובדן סכום כסף, מאשר רווח בסכום דומה.     

מחקרו של הפרופסור טאלר עומד ביסודו של הטיעון בספר הנ"ל, כי מעצבי מדיניות - ואין זה משנה אם בנושא המשכנתאות הניתנות לזוגות צעירים, או הארוחות המסופקות לתלמידי בתי-ספר - צריכים להתוות תוכניות המאפשרות בחירה לאנשים, אבל בו בזמן מרחיקות אותם מהחלופות הגרועות ומכוונות אותם אל הנכונות שבהן. כך למשל, הנחת מזון-בריאות בראש התור בחדר האוכל בביה"ס, תגרום לכך, שהילדים יעמיסו על צלחתם כמויות גדולות ממנו, אף שאין דבר המונע מהם לגשת הישר לצ'יפס והעוגות בהמשך התור.

מחברי הספר מכנים את שיטתם "בחירה חופשית פטרנליסטית". זהו צירוף ניגודים מודע, שכוונתו, כי יש לרומם את החירות האישית, תוך הגנה על האוכלוסייה מפני מגמות חברתיות המובילות אותם להחלטות שאפילו הם עצמם היו מתארים כלקויות. כפי שהמחברים מציינים: "למרבה הצער, אנשים מקבלים לעתים קרובות החלטות רעות ומביטים אח"כ לאחור בהשתוממות!" הם עושים כן, כיוון שכבני אנוש, הם מושפעים מקשת רחבה של דעות קדומות המובילות לקשת רחבה באותה מידה של טעויות מביכות בנושאים כמו החינוך, החלטות כספיות הרות אסון, הזנחת בריאותנו, משכון הבית, שימוש יתר בכסף פלסטי (כרטיסי אשראי), יחסי אנוש קלוקלים ואפילו הרס כוכב הלכת שלנו.

טעויותינו הן אלו שעושות אותנו לאנושיים, אבל הסובבים אותנו - בין אם הם עוסקים בעיצוב מדיניות ציבורית מורכבת, או מנסים למכור לנו בקבוק יין משובח - התעלמו מהן עד כה. כולנו משולים לאותם אורחים שאינם מסוגלים לחדול מזלילת הבוטנים המונחים לפניהם, אבל מביעים תודה מקרב לב לבעלת הבית כאשר היא מסלקת סוף-סוף את צלוחית הבוטנים, כדי שתאבונם לארוחה לא ייפגם.

טאלר יישם רעיונות אלה במשך שנים בתוכניות חיסכון פנסיוני שמציעות חברות בארה"ב לעובדיהן. כ-30% מהזכאים אינם נרשמים לתוכניות אלה, אף שהחברות מתחייבות, כי על כל סכום שהעובד יחסוך, החברה תפקיד סכום דומה בחשבונו, ז.א. הם מוותרים על מתת חינם. כתוצאה מעבודתו של טאלר, חברות רבות שינו את תוכניותיהן לצירוף אוטומטי של כלל העובדים לתוכנית. עתה מוטל על אלה שאינם חפצים להיכלל בתוכנית, להודיע על כך להנהלה. שיטה זאת הופכת את הנטייה האנושית לא לטלטל את הספינה, להישאר תמיד עם ברירת המחדל - ללא קשר אם היא טובה, או לאו -  ליתרון.

טבועה בנו, בכולנו, עצלות מסוימת, להמשיך במעשינו בכוח האינרציה. אין לנו חשק לשנות דברים, להפוך סדרי-עולם. כמה פעמים ראיתם דבר-מה שלא מצא חן בעיניכם, שקומם אתכם וחשבתם, כי כדאי לכתוב לשכניכם, לעיתון, לראש העיר, לראש הממשלה? האם עשיתם כן? קרוב לוודאי שלא.

הרעיון, כי אנו זקוקים לדחיפה קלה, כדי לבצע משהו שאנו החלטנו עליו, או אפילו חיוני עבורנו, אבל חסר לנו הכוח הנפשי לקום מהכורסה הנוחה, להתלבש, לצאת מהבית לחום המעיק, להיקלע לפקקי התנועה בכבישים, עשה גלים וקמו יוזמות שונות שמטרתן לעזור לנו לבצע את מה שממילא רצינו לעשותו.   

שני פרופסורים (אחרים) הציעו למשל להקים עסק מבוסס אינטרנט המאפשר למעוניינים להתחייב לבצע משהו. בהתחייבות כספית אדם נוקב בסכום כלשהו ומתחייב לבצע משימה כלשהי עד תאריך מסוים. הוא גם קובע כיצד לאמת את העובדה שעמד בהתחייבותו, לדוגמא: מסכים להישקל בביתו של חבר (כדי לבדוק אם הפחית ממשקלו), או לבצע בדיקת שתן על תכולת הניקוטין בגופו במרפאה. אם האיש עמד בהתחייבותו, מוחזר לו כספו, אם לא, הכסף מועבר לצדקה. אופציה קשה, אולי שובבה, אבל יעילה יותר, היא לתרום את הכסף לגורם השנוא עליו, כמו מפלגת האופוזיציה, או קבוצת הספורט היריבה לזאת שהוא אוהדה.  

במקרה של התחייבות לא-פיננסית, ניתן לשלוח אי-מייל למשפחתו, או חבריו, בו מפרסמים את הצלחותיו וכישלונותיו. אדם יכול להתחייב להפחית ממשקלו, להפסיק לעשן, להתחיל להתעמל, לשפר את ציוניו. קיים גם מדור יצירתי עבור אנשים עם מטרות ייחודיות: להעפיל על הקילימנג'רו, כאשר יש עדיין קרח בפסגתו (אימות באמצעות צילום), לתייר במונגוליה (אימות באמצעות חותמת בדרכון), ללמוד ללהט עם שבעה תפוזים ואבטיח (אימות באמצעות סרט ווידאו), להשתתף במרוץ מרתון, לחסוך כסף (פחות יצירתי), להשתמש בפחות גז וחשמל (לא כל כך יצירתי, אבל תורם לסביבה), או כל נושא אחר הקשור בשיפור עצמי שאנשים מעלים בדעתם ומוכנים לפרסם ברשת האינטרנט. 

הצעה אחרת נקראת "מבדק אדיבות". המציע מלין על חוסר האדיבות בעולמנו. בכל שעות היום אנשים שולחים אי-מיילים שכעבור זמן קצר מצטערים על שליחתם, בו הם מקללים אנשים שבקושי מכירים (או גרוע יותר, את חבריהם ואהוביהם). רק מעטים מאתנו למדו כלל פשוט: אל תשלח אי-מייל כעוס בעדנא דרתחא. שמור אותו, חכה יום בטרם תשלח אותו (למחרת היום אתה עשוי להירגע ולהחליט לגנוז אותו לגמרי), אולם אנשים רבים, או שלא למדו את הכלל, או לא תמיד פועלים לפיו. במקרה זה יכולה לעזור הטכנולוגיה. 

על פי ההצעה, יש לפתח תוכנה שתזהיר אותך לפני שליחת אי-מייל לא אדיב: "אזהרה! נראה שזהו אי-מייל לא אדיב. האם אתה באמת רוצה לשלוח אותו?", או גרסה מחמירה יותר: "אזהרה! נראה שזהו אי-מייל לא אדיב. הוא לא יישלח כעת, אלא אם כן תרצה בכל זאת לשלחו בעוד 24 שעות". ניתן יהיה לעקוף את העיכוב רק אם תכניס למשל את מספר תעודת הזהות שלך ותאריך הלידה של סבך, או אולי אם תפתור בעיה ממתמטית מעצבנת.

ברשימתי הקודמת התייחסתי למחסור המתמיד בתורמי אברים להשתלה. מחקר שנערך בארה"ב קבע, כי רק 64% אחוזים מהנהגים שרצו לתרום אברים, סימנו ברישיון הנהיגה שלהם את רצונם בכך. אם במקום שהנהגים יתבקשו לציין את רצונם להפוך לתורמים, יצטרכו לעשות סימן במשבצת המתאימה רק אם הם אינם רוצים בכך, ינסוק מספר התורמים מ-42% ל-82%. אפילו חיובם לבחור בין אחת משתי אפשרויות, יעלה את מספר התורמים ל-79%.

חייהם של חולים אנושים רבים יותר יינצלו וכל זאת כתוצאה מדחיפה סמויה קלה. אלה המעוניינים לקרוא על שיטת ה-nudges, מוזמנים לבקר באתר www.nudges.org