במרכז פרשת השבוע שלנו, פרשת "נשא", אנו קוראים על מצווה מיוחדת במינה. זו מצווה שניתנה לאנשים מסויימים והם מחוייבים לבצע אותה באופן מסוים: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום" - פסוקים אלה מהווים את ברכת הכוהנים שהם נקראים לברך את הציבור. אך לפני שהם נושאים כפיהם עליהם לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה" - אם נקרא היטב נראה שהכהנים מצווים לבצע את המצווה הזאת מתוך אהבה. 

למעשה זוהי המצווה היחידה שנעשית כך מתוך אהבה. איננו נוטלים לולב או ידיים מתוך אהבה, ואיננו מברכים ברכת המזון מתוך אהבה, וכן כך בעוד דוגמאות רבות, אך כאן נקראים הכהנים לברך את העם מאהבה. יתרה מכך, הזוהר כותב: "כל כהן שאינו אוהב את עמו או שאינו אהוב לעם לא יישא כפיו לברך את העם" - מכאן שעניין האהבה מעכב את ברכת הכהנים. 

בנוסף לכך על הכהנים להיות מאוד מדויקים. בתחילת הציווי אומר ה' למשה "כה תברכו..." - חייבים הכהנים לברך בדיוק בנוסח שאני נותן כאן. הם לא יכולים לשנות ולו במילה אחת. 

טקסט ברכת הכהנים הוא הקדום ביותר שנמצא אי פעם בישראל. זהו מקבץ ברכות שאין הכהנים רשאים לשנות ממנו כלל וכלל, ודווקא בעידן בו יש נטיה לתת לאדם לבטא את עצמו ולהביע דברים במילים משלו, בזמנים בהם היכולת של האדם להביא את תחושותיו ואת הערך המוסף שלו הם בעלי חשיבות גדולה, דווקא בזה נקראים הכהנים מצד אחד לברך באהבה את העם שלהם, ובמקביל לעשות זאת בדיוק מירבי כפי "שהכתיב" להם ה'  במדבר ולהיצמד לטקסט המקראי והערך המיוחד משלו. 

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

לרפואת דב בן לובה.

יברכך ה' וישמרך, ויחונך, יאר, וישם, שלום, באהבה, מקבץ ברכות,