פרשת מטות – מסעי מדוע  פונה משה תחילה לראשי - המטות?

מאת: אהובה קליין .

פרשת מטות פותחת –בנושא: דיני נדר ושבועה: "..וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  אִישׁ כִּי- יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל- הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.  [במדבר ל', ב-ד]

השאלות הן:

א] מדוע מוסר משה את נושא הנדרים תחילה לראשי המטות - הנשיאים?

ב] מה הטעם ,שדווקא בפרשה זו נאמרו פרטים רבים בנושא - נדר ושבועה?

ג] הקשר בין פרשת מסעי ליְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים?

תשובות

משה מוסר את עניין הנדרים תחילה לראשי המטות [הנשיאים]

רש"י מסביר: משה חילק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ורק אחר כך לעם ישראל.

ומאין שגם בשאר הדיברות נהג כך משה? התשובה :  ההוכחה לכך במה שנאמר:

"וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר.....  וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.  וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֲלֵיהֶם.  וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שמות ל"ד, כ"ט- ל"ב]

מדוע בחרה התורה במצווה זו של הפרת נדרים לציין את העניין שקודם משה פונה לנשיאים?

התשובה לכך: ההתייחסות הנפרדת לנשיאים באה ללמד: כי דיניהם נפרדים מכל ישראל מפני שהם הנשיאים - מפירים כשהם יחידים, אבל אנשים רגילים יכולים להפר רק בשלושה.  

החת"ם סופר נותן תשובה מעניינת : בדרך כלל "ראשי המטות "  המנהיגים והעסקנים השונים - נוהגים לנדור ולהבטיח להמוני העם הבטחות  שונות ויש אפילו כאלה , אשר נשבעים  על קיום הבטחותיהם בעתיד - אך לאחר שנבחרו להיות מנהיגים - שוכחים לקיים את הבטחותיהם לעם ואף מסוגלים לבצע תכניות מנוגדות להבטחותיהם - טרם נבחרו . זוהי מציאות עגומה מאד - שדווקא נבחרי ציבור החייבים לשמש דוגמא להתנהגותם בפועל – מוכנים להפר את הבטחותיהם שניתנו בנדר ובשבועה – לציבור, מטעם זה קוראת התורה אל כל "ראשי המטות" לא לעבור  על מצוות לא תעשה המופיעה בכתובים: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁו

לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ כְּכָל- הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה"!

על פי דברי האדמו"ר רבי אהרון מצ'רנוביל, לשון הכתוב המזכיר את "ראשי המטות" בראש הפרשה - הוא  במטרה: לאותת לנבחרי הציבור- ומנהיגי העם להקשיב לרחשי  ההמון ולהבין מהם דרישותיהם ומה הם  הצרכים המידיים העומדים על הפרק ונחוצים להם -  ועל פי הקשבה זו  ידעו לכלכל את מעשיהם  כדי להיטיב עימם.

"מטות" עולה בגמטריא- 455 = "בידך אפקיד רוחי" וכן "עם הספר"- והכוונה: עם ספר הספרים - מפקיד רוחו ביד הקב"ה כמו שכתוב:

"וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם". [ויקרא  כ"ו, י"ב] [ על פי "ספר התמצית" למאיר ינאי].

בפרשה זו נאמר:  נושא נדר ושבועה.

הרשב"ם רואה המשכיות מהפרשה הקודמת - פרשת  פנחס שהיא מסתיימת במילים:

"אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה, בְּמוֹעֲדֵיכֶם--לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם, וּלְנִסְכֵּיכֶם, וּלְשַׁלְמֵיכֶם".[במדבר כ"ט, ל"ט]

הדין הוא: אדם הנודר קורבן - חייב לשלמו באחד משלושת הרגלים ויקפיד לא לאחר למלא את נדרו, כאן בפרשתנו אומר משה לראשי המטות:

"אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה"- הכוונה לנדר קורבן. ובמילים:

"אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ": ישנו ציווי שלא יאחר מלשלם את נדרו - מלשון יחל ישראל אל ה' ואם נשבע - חייב למלא את השבועה -

"כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה".   יקיים את דבריו בפועל ומכאן המסקנה: כי תחילת פרשת מטות מקושרת לסוף פרשת פנחס.

ספורנו סובר:  פרשתינו סומכת על הנאמר  בהר סיני: 
"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה]" ויקרא י"ט, י"ב]

מטרת ציווי זה: האיש הנודר, או נשבע ,לא יחל דברו - כי בחללו את דברו- הוא למעשה מחלל את שם ה'!

אברבנאל נותן הסבר מעניין: הרי – כל פרשה ניתנה במקומה. הכול  לפי סדר הפרשיות - לפי  שנאמר בפרשת פנחס הציווי למשה לעלות להר העברים:  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ".[במדבר כ"ז, י"ב- י"ג] - משה מבין כי יום מותו קרב - לכן הוא ממהר ללמד את ראשי המטות את נושא: פרשת נדרים היות וראשי המטות- מומחים להתיר נדרים כי עד עכשיו היה משה, בכבודו ובעצמו  מתיר נדרים- לכן מעתה הסמכות הזאת עוברת לנשיאים.

החת"ם סופר- אומר:

א]  פרשה זו היא רק שייכת לראשי המטות ולא לאחרים - ה' מזהיר את הנשיאים כי עליהם להיזהר לא לחלל שבועתם, אם נשבעו עניין מסוים לעם אחר- דוגמת המקרה עם אנשי גבעון בספר יהושע- במקרה כזה ,עליהם לקיים את הבטחתם בכל מצב ולהיזהר מחילול ה' .

ב] דבר נוסף כפשוטו: הקב"ה מודיע לנשיאים: במידה וינדרו נדר- הם חייבים לקיים זאת- הלכה ולמעשה ולא יתירו אותו- כן אין מישהו גדול מהם שיתיר להם אותו ולא מישהו קטן שיתיר להם את הנדר.

ידוע דברי חז"ל על המקרה העצוב של יפתח- שלאחר שנדר- הקריב את בתו- כי לא רצה לבוא אל פנחס כדי שיתיר לו את הנדר - על כן הדין הוא בנשיאים, שכל היוצא מפיו יעשה"

ראיתי בספר: "מטה שמעון" [ר' שמעון אפרתי]: הסבר יפה:

"אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בגדרים, אל תפרצו בהם- שכל הפורץ בהם- סופו למעול בשבועות, המועל בשבועות- כופר בקב"ה, אין לו מחילה בעולם, שנאמר:

 [שמות א] "כי לא ינקה ה' אשר יישא את שמו לשווא " [מדרש תנחומא]

"אמר הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להישבע בשמי, אלא אם יש בכם כל המידות האלו שנאמר: אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ..." [דברים י' כ']

אם יש לך את כל המידות האלו- אתה רשאי להישבע ואם לא, אין אתה רשאי להישבע!

"מעשה בינאי המלך שהיו לו שני  אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת [שם] כיצד? אומר אדם לחברו בשבועה: שאני הולך ואוכל במקום פלוני, היו מהלכין ומקיימין שבועתן ונחרבו, מה הנשבע באמת כך! הנשבע בשקר- על אחת כמה וכמה! [מדרש רבה]

במילים אחרות אין אפשרות להישבע  בשם ה' אפילו על דבר אמת- קל וחומר שאסור להישבע על שקר!

פרשת מסעי נקראת ביְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים.

חז"ל מדגישים שפרשת "מסעי" נקראת תמיד ביְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים. -[בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב] וזאת במטרה  לעודד את עם ישראל בתקופת האבלות על החורבן והגלות שהרי בפרשת "מסעי" מסופר גם על חלוקת ארץ ישראל לשבטים ובכך ישנו  רמז לעם ישראל - כי בתום ימי החורבן והגלות - יבואו עוד ימים טובים - בהם יזכה העם לשבת בביטחון בארץ ישראל.

רמז יפה מוצאים חז"ל במילים-באמצעות ראשי תיבות:

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל"- והוא: ארבעת הגלויות שעתידים  עם ישראל לעבור-אחרי יציאת מצרים: אדום- כינוי לרומי ,מדי- היא פרס, בבל, יוון.

שתי הפרשיות: מטות ומסעי נקראות בשבת הקרובה במחובר ובכך  נועלים את קריאת חומש במדבר.

לסיכום, לאור האמור לעיל: בפרשה זו - כמו לאורך התורה כולה, מתגלה משה כמנהיג משכמו ומעלה - מנהיג המשמש דוגמא לכל הדורות - במסירות נפש לעם ישראל ובאמונה מתמדת בקב"ה, לאורך כל הדרך הוא נלחם למען  טובת העם.

כעת כאשר הוא מבין כי אלה ימים אחרונים  בחייו , לפי שהקב"ה ציווה עליו לעלות להר העברים ולהשקיף על ארץ ישראל - היות ולא יזכה לעלות לארץ המובטחת יחד עם אהרון אחיו.

משה מכין את הקרקע לקראת ימי ההנהגה שיבואו אחריו- לכן  פונה אל ראשי המטות להעביר להם את נושא הנדרים - ויש בכך מסר לכל המנהיגים - לא להפר הבטחות שמבטיחים מראש - כי על ידי כך  הם חלילה גורמים לחילול ה'

כמו שנאמר: "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם."[תהלים קכ"ה ,ג]

הפירוש: שלטון של רשע- לא יאריך  ימים - למען הצדיקים – כדי שלא ילמדו ממעשיהם.

וכמה יפים דברי דוד המלך:

"חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ".[תהלים פ"ה, י"א]

על כך אומר המלבי"ם:

כאשר החסד והאמת ילכו יחדיו כשני רעים, האמת תעלה מן הארץ וכנגדה ירד החסד מן השמים - זוהי הישועה הגדולה והתוצאה תהיה "צדק  ושלום"