סופר בעל כורחו

"לא פעם אני שואל את עצמי מי ניצח במערכה כולה. האם זה השליט הכול יכול, גמאל עבוד אל נאצר, שדרדר את עמו למצב כלכלי ירוד ביותר וגרם לאזרחים להגר מארצם בגלל דתם, או אותו נער בן 17 יליד קהיר, שהגיע לארץ זרה ללא שפה ללא תעודות וטיפס במעלה הסולם עד לאחת העמדות הבכירות ביותר בניהול חברה מהגדולות במשק". התמיהה הזו עולה מדי פעם בשיחתי עם ניסים (ניסו) מלכי שסיפור קורותיו וקורות משפחתו הענפה יכולים להכיל ספר שלם. ואכן, לא מכבר יצא לאור הספר "סיפורה של משפחת מלכי" אותו כתב מלכי והמתאר את שושלת היוחסין המשפחתית משנת 1700 ועד ימינו אנו. מלכי מתוודה כי לא היה לו קל להפיק את הספר. "אני לא איש שכותב ספרים. אני בודק דוחות כספים, אני מאשר תוכניות עסקיות, אני בודק תזרימי מזומנים, מנהל אנשים ושינויים ארגונים. אני לא מתעסק בכתיבה. הגעתי למסקנה שרכוש אתה יכול להוריש, אבל מסורת והיסטוריה משפחתית אתה חייב לספר. אם אתה לא מספר זה פשוט נעלם".

גזילת החירות

תקופת חייו של מלכי במצרים, ארץ הולדתו, הייתה הפכפכה. "הזיכרונות שלי ממצרים נעים בין חיים מאושרים וחסרי דאגות כילד, לבין חיים שהפחד והדאגה השתלטו על המשפחה כשהפכתי לנער". מלכי הילד השני מבין ארבעת ילדיהם של אלברטו ורנטה, נולד להורים אמידים. אביו עסק במסחר של מוצרי חשמל, ועם השנים צברה המשפחה רכוש רב. "שנות ילדותי היו כאילו נלקחו מסדרות טלוויזיה בה מתוארים חיי השפע של עשירים חסרי דאגות. היו לנו שלושה בתים, משרתים צמודים וחופשות קיץ בערים השוכנות לחופי הים. למדנו בבתי ספר פרטיים והייתה לנו חברות במועדוני ספורט הנחשבים ביותר". כמשפחה יהודית ומסורתית נהג מלכי לבקר כל שבת עם אביו ואחיו בבית הכנסת. "לאבי הייתה שמורה שורה כמי שהיה ממכובדי הקהילה". השינוי הדרמטי בחיי היהודים במצרים החל בשנת 1952 עם השתלטותו של נאצר במרידה צבאית על המלך פארוק והפיכתו עם הזמן למנהיג הכול יכול של מצרים שנחשבה בעת העתיקה כאימפריה. "הרגשנו לפתע כי החירות נלקחה מאתנו. החל עליהום על היהודים שהגיע לשיאו בשנת 1956 כאשר נאצר הכריז על הלאמת תעלת סואץ". למזלה של משפחת מלכי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסה, היא יכלה להתמודד עם ההגבלות על ידי מתן בקשיש לפקידי הממשל כפי שנהוג בארצות המזרח התיכון. "זכור לי עדין כילד שלא מלאו לו שלוש שנים, שאבי ואחיו נאסרו בגלל חשד של  'פעילות ציונית' ונכלאו במחנה האקסטפ הסמוך לקהיר והיינו מגיעים לבקרו. התנאים שלהם היו בכי רע אך עם הזמן על ידי מתן שוחד לסוהרים תנאיהם שופרו". 20 שנים לאחר ישיבתו בכלא המצרי הוכר אב המשפחה על ידי המדינה כאסיר ציון.

כרטיס לכיוון אחד

שנת 1961 הייתה שנה מכוננת עבור משפחת מלכי. "ללא כל הודעה מוקדמת החליטה ממשלתו של נאצר להלאים, מילה מכובסת שמשמעותה לשדוד, את כל הרכוש והחסכונות של משפחתי כולל העסק של אבי, חשבונות הבנק והנדל"ן". המשפחה מחליטה לעזוב את מצרים ומתחילה בהכנות להוצאת אשרת היציאה. "מוצאה של משפחתי הוא איטלקי ואבא הגיש בקשה לחידוש הדרכונים האיטלקים". לקח כשלוש שנים עד לקבלת הדרכונים ואשרת היציאה בכיוון אחד ללא אפשרות לשוב למצרים". בדצמבר 1963 מפליגה משפחת מלכי מאלכסנדריה לנפולי ובהגיעם לאיטליה מתחבטת המשפחה בעניין תקיעת היתד. האפשרויות שעמדו בפני המשפחה היו איטליה או ישראל. "חלק ממשפחת אבי, שנים קודם לכן התיישבו באיטליה, וחלקים ממשפחת אמי היגרו לישראל בשנת 1957. אבי אסף אותנו ופרש בפנינו את היתרונות והחסרונות בכל אחת משתי המדינות ובסופו של דבר התקבלה החלטה משותפת לעלות לישראל".

מבית חלומות לשכונת מצוקה

חבלי הקליטה של משפחת מלכי היו קשים מנטאלית וקיומית. "חודש פברואר 1964, אני בן 17 ואנו מגיעים ארצה לאחר שאבי יצר קשר עם נציגי הסוכנות היהודית באיטליה. שיכנו אותנו בשכונת ג'סי כהן בחולון בתוך מין בקתה מאסבסט. זה היה הלם. המעבר מבית רחב ידיים בו התגוררנו בקהיר, לצריף במעברה דמוית מחנה צבאי היה טראומטי. כפי שציינתי כבר נושלנו מכל רכושנו שנשאר בקהיר, ובלי כסף ובלי שפה נאלצנו להתחיל את חיינו מחדש. הדבר שחיזק את רוחנו היה החופש שזכינו לו פה, בישראל, מבלי הפחד שירדפו אותנו כי אנו יהודים". מעברת ג'סי כהן הייתה ידועה כשכונת מצוקה ופשיעה כאשר המדד הסוציו אקונומי של האוכלוסייה היה בתחתית הסולם. "למזלי הרב משפחתי והמסורת עליה התחנכנו אפשרה לי לא להיגרר לשוליים העבריינים של בני גילי באותה תקופה. ההורים שלנו ידעו לשמר אותנו שלא נינזק. ידעתי לאן אני חותר ולא נתתי לשום גורם חיצוני שיניע אותי מכך. זה גזל ממני זמן ומאמץ. זו הייתה מלחמה לא פשוטה. אלו היו שנים מאד מורכבות. הייתי צריך באותה עת גם לעזור לאבא בפרנסת המשפחה. לא היה לנו כסף, לא היה כלום". קרובי משפחה ותיקים בארץ מסייעים למלכי להירשם לאחד מבתי הספר התיכונים בתל אביב על מנת שיסיים את שנת לימודו האחרונה וייגש לבחינות הבגרות. "נשלחתי לעירוני א' בתל אביב, אחד התיכונים הטובים והנחשבים. הרגשתי חסר אונים. נזרקתי לתרבות חדשה, לא מוכרת ובלי שפה בסיסית. הייתי מתוסכל. עזבתי את התיכון והצטרפתי לאחי הבכור שלמד עברית באולפן בקיבוץ. לימודינו נקטעו עקב מותו של סבי, אבי אמי". אב משפחת מלכי ללא מקצוע וללא שפה פותח חנות קטנה למוצרי חשמל בחולון יחד עם שותף ממנה מתפרנסת המשפחה בקושי רב. "אחי הבכור התגייס לצה"ל והורי ביקשו עבורי דחיית גיוס כי לא רצו כי שניניו נשרת בצבא בו זמנית. נאלצתי לעזור בפרנסת הבית. שליטתי במספר שפות לועזיות אפשרה לי להתקבל כפקיד בבנק ברקליס ובערבים למדתי בבית ספר אקסטרני על מנת להשלים את לימודי התיכוניים ולהוציא את תעודת הבגרות הנשגבת. לא היה קל". מאמציו של מלכי להגיע ליעד התעודה נכשלו פעם אחר פעם. חוסר שליטתו בעברית היה בעוכריו. הוא הצטיין במקצועות הריאלים אך גם במקצועות אלו כשלון רדף כשלון. לצבא התגייס מלכי ללא תעודת בגרות, ואת שירותו הצבאי עשה בחיל ההנדסה.

נקודת מפנה

כמו בסרטים, העלילה מקבלת לפתע תפנית לא צפויה מעוררת השראה, ומסלול חייו של מלכי מרגע זה ישתנו לגמרי. זמן קצר טרם שחרורו מצה"ל הוצע למלכי ולחיילים נוספים לעבור מבחן פסיכוטכני שיקבע באם יהיו זכאים למלגת לימודים בטכניון. "הוזמנתי לראיון כמועמד לפרויקט קידום סטודנטים לטכניון שהיה מיועד לחיילים משכבות סוציו אקונומיות חלשות יוצאי מדינות ערב. עברתי את המבחנים בציונים גבוהים מאד, אך לא הייתה בידי תעודת בגרות, שהיה תנאי קבלה לטכניון". למזלו של מלכי, יעל רום ז"ל, הטייסת הצבאית הראשונה הייתה חברה בוועדת הקבלה, והיא עמדה על כך למרות התנגדות חברים בועדת הקבלה, שמלכי יצטרף על תנאי למיזם ויהיה חייב בהוצאת תעודת הבגרות תוך שנה. "הייתי חדור משימה. לא אכלתי ולא יצאתי מחדרי. הצלחתי לעבור את המשוכה. בגיל 25  עברתי את בחינות הבגרות ושליטתי בעברית הפכה למושלמת. לעולם לא אשכח את יעל רום המלאכית, שבזכותה השתנה מסלול חיי".

תוכניות שהשתבשו

מיותר לציין כי התלמיד מלכי צלח את לימודי הטכניון במגמת הנדסה תעשיה וניהול בהצטיינות כשם שהצטיין בבית הספר הצרפתי בקהיר. "רק חצי שנה הפרידה ביני לבין תעודת הבגרות שלי בקהיר ולקח לי 7 שנים להוציא אותה כאן, בארץ, בעקבות האירועים במצרים ששינו את מסלול חיי משפחתי ושלי", נאנח מלכי כאשר הבעת פניו מדברת בעד עצמה. במלחמת יום הכיפורים מגויס מלכי כחייל מילואים ומסופח לחטיבה של אריק שרון, כשהוא וחבריו מחיל ההנדסה בונים גשר צף המחבר בין שתי גדות תעלת סואץ המאפשר לצה"ל לצלוח את התעלה ולשנות את פני המלחמה. "בעת הלחימה בסיני, כשעברתי לגדה המזרחית של התעלה, ל'ארץ גושן' כפי שקראנו לה, הייתה זו הפעם הראשונה אחרי 10 שנים שכף רגלי דרכה על אדמת מצרים. מאז ועד עצם היום הזה לא ביקרתי בה יותר". בתום שירות המילואים הארוך בסיני, מתחיל מלכי את לימודי התואר השני במינהל עסקים. תוך כדי לימודיו הוא נתקל במודעת דרושים של חברת "אל על" למשרת סטודנט עבור פרויקט ייחודי. מלכי מגיש מועמדות ומתקבל. "לא חשבתי על קריירה באל על. זו הייתה חברה ממשלתית עם חסרונות רבים לעומת המגזר העסקי הפרטי. תכננתי בסיום הפרויקט להתקבל לאחת החברות הטכנולוגיות כגון "אי בי אם" כי בתחושתי הבנתי שהכיוון הנכון הוא עולם המחשבים". תוכניות לחוד ומציאות לחוד. מלכי מתאהב בעולם התעופה וקושר את עתידו עם אל על למשך למעלה מ-40 שנים.

סימון יעד

"מסלול קידומי בחברה היה טבעי, כפי שנהוג בחברות ממשלתיות אך הדבר לא מנע ממני את השאיפה להתמנות לסמנכ"ל הכספים של החברה. סימנתי יעד זה כבר בתחילת דרכי בחברה. זו הייתה מחשבה מטורפת לגמרי שעל פי ההערכות שלי הייתה דמיונית ובלתי ישימה בעליל, אך הייתי אמביציוזי. החלטתי שאתחיל ב'קטנה' ומבחוץ. פניתי ליורם גלאון סמנכ"ל הכספים באותה עת וביקשתי ממנו להתמנות למנהל הכספים בניו יורק שהייתה התחנה הגדולה ביותר של אל על. הוא לא דחה אותי. ביקש שאוציא תואר בחשבונאות. הוצאתי. ביקש שאצבור ניסיון באגף החשבונאות. צברתי. ואכן, לאחר שנה וחצי נשלחתי ב- 1986 עם משפחתי לניו יורק כסגן מנהל הכספים של ארה"ב ולאחר תקופה קצרה התמניתי למנהל הכספים". לאחר קרוב ל-7 שנים בניו יורק חוזרת משפחת מלכי מהשליחות ובונה את ביתה ברעננה. "רעננה מדהימה. היא יודעת לשלב בין תרבויות ואיכויות שונות של האוכלוסיות המרכיבות את מרקם התושבים בעיר, כמו דרום אפריקאים, צרפתיים, ילידי הארץ, דתיים וחילוניים". עם שובו לארץ ממשיך מלכי לטפס בסולם הדרגות עד למינויו למנהל הכספים הראשי (CFO) וסמנכ"ל הכספים של אל על, תפקיד שמילא 12 שנים תחת 3 מנכ"לים. לשאלתי באם הוא יכול לאפיין את המנכ"לים איתם עבד, נזהר מלכי ומשיב באופן דיפלומטי. "כל מנכ"ל וסגנון הניהול שלו. יש מנכ"לים דומיננטיים יותר, דומיננטיים פחות, הכול על פי אופי האיש". מלכי אינו שולל את המשכורות הגבוהות הניתנים למנכ"לי החברה. "גובה המשכורות נובע מעולם תחרותי מאד. אם משלמים למנכ"ל הייטק/מנכ"ל בנק 120,000 ש"ח לחודש, לא הגיוני שמנכ"ל אל על יקבל 50,000-40,000 ₪ לחודש. לא ניתן לצפות ממנכ"ל חברת תעופה בסדר גודל של אל על, שהיא חברה מורכבת ומסובכת שמשכוורתו תהיה נמוכה ממנכ"לים של חברות הדומות בסדר גודל של אל על". מאידך מלין מלכי על כי יש פערים גדולים בין המשכורת הנמוכה בארגון לבין זו הגבוהה ביותר. "זה לא סביר. זו נקודה מרכזית. את הפערים יש לצמצם".

פוליטיקה מיגזרית

כל זמן שמלכי עבד באל על הוא נמנע להזדהות פוליטית עם אחת המפלגות או אחד הגושים. "עוד בזמן שלמדתי בטכניון בחיפה ניסו לחבר/לצרף אותי להתארגנויות פוליטיות בעלות זהות ספרדית/מזרחית, כמו הפנתרים השחורים. דחיתי אותם על הסף. עם השנים ביקשו גורמים פוליטיים להציג אותי כספרדי כמי שרכש השכלה, וגם זכה להצלחה, וגם אותם דחיתי". מלכי טוען שמעולם לא חש קיפוח בארץ מהיותו ממוצא ספרדי. "נשאלתי רבות באם נתקלתי באפלייה בגלל מוצאי, ואני לא יכול לומר זאת. אני יודע להגיד שבכל מקום שבו התייצבתי והראיתי את מה שאני יודע לעשות, נתנו לי הזדמנות. זה היה בצבא וגם באל על. אני נגד השסע. לא מאמין בזה. ברגע שאדם יודע למכור את עצמו ומכירים ביכולותיו המוצא שלו בכלל לא פקטור". לאחר פרישתו מאל על, פנה אליו יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי שהייתה בניהם היכרות קודמת עסקית (אבי גבאי היה בין הנושאים והנותנים לקניית אל על לאחר הפרטתה) וביקש לצרפו למפלגה. "מצאתי באבי גבאי אדם משכמו ומעלה. התוועדתי לאדם שיטתי עם ראיה לטווח רחוק היודע לנתח מצבים ולהבחין בין עיקר לטפל, עם תכונות שמתאימות למנהיג. הפכתי להיות פעיל במפלגה והבאתי המון מתפקדים משוק ההון והייטק. מאד רציתי כי השלטון במדינת ישראל יתחלף, כי שלטון ארוך משחית". כידוע, בשלב מסוים החליט אבי גבאי להצטרף לממשלתו של נתניהו והדבר גרם למלכי מפח נפש. "משהו נקרע בי. איני מאמין בדרכו של נתניהו והאכזבה מגבאי הייתה קשה ועזבתי את פעילותי במפלגה". מלכי חבר לאליעזר שקדי מנכ"ל אל על לשעבר ודנו על אפשרות לביצוע שינוי אך מהר מאד התחוור להם שהדבר לא פשוט. "פוליטיקה זה מקצוע. עליך להחליט באם יש לך את הכלים והיכולות להצליח במקצוע הזה. הגענו לתובנה כי יש לנו יכולות וכלים בתחומים רבים, אך נושא הפוליטיקה שמסביבו מצטבר לכלוך רב, עדיף להתרחק מכך".

פרישה בכיף

לאחר 43 שנות עבודה באל על חש מלכי כי מיצה את עצמו. "הוצע לי ללא הרף על ידי מספר רב של הגורמים הבכירים ביותר במוסדות החברה להגיש את מועמדותי לתפקיד מנכ"ל החברה אך מעולם לא הסכמתי לכך. על פי תפיסתי צריך לפנות את הבמה לאנשים חדשים. הדבר היחיד שהסכמתי, וגם זה אחרי הפצרות רבות, שאשמש כיושב ראש מועצת המנהלים של תמ"מ (תעשיות מזון למטוסים) וגם תפקיד זה הסכמתי למלא לשנה אחת בלבד".

בשנת 2013 מלכי הודיע על פרישתו ואינו מצטער לרגע. למלכי ושרה רעייתו, אותה הוא מכנה "היהלום של חיי" שתי בנות וחמישה נכדים. "אני אוהב לבלות עם אשתי, משפחתי, ילדיי ונכדיי כפיצוי צנוע על אותן שנים שהייתי כל כך עסוק בקריירה המקצועית שלי". שרה רעייתו היא אמנית ובעלת סטודיו לציור. תערוכותיה חובקות עולם, ומלכי גאה בה מאד. גם מלכי הרעיה לא נשארת חייבת ומרעיפה על בן זוגה פרגון ואהבה. "זכיתי. הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. אין עליו כבעל אבא וסבא".

למרות פרישתו למלכי עדין קשה רגשית להתנתק מהחברה בה שימש כסמנכ"ל מוביל. "זה היה בית. משפחה. העובדים קשורים למקום בכל נימי נפשם". בטכס פרישתו מחברת אל על, ציין מלכי: "אני משאיר את אל על במצב פיננסי טוב, ומשוכנע שיש לאנשי החברה והנהלתה היכולת להביא אותה לגבהים ללא גבולות". הוא מצר בעת הזו על מצבה הבעייתי של אל על בגלל מגיפת הקורונה. "הדבר לא ייחודיי רק לאל על. מצב התעופה העולמי בכי רע. אני מאמין כי לאל על יש נקודות חוזק כמו המוניטין שלה בקרב יהודי התפוצות, ועם שינויים מתחייבים בגלל המצב, ואסטרטגיה נבונה היא תוכל לבנות את עצמה מחדש ולהיות שוב שחקן מוביל בשוק התעופה". לאחר פרישתו החל מלכי ללמוד נגרות ומראה לי בגאווה מפרי יצירותיו. בנוסף, הוציא רישיון סקיפר, והחופשות המשפחתיות מנוצלות בשייט בין נמלי מדינות הים התיכון. לקראת סיום שיחתנו שנערכה בביתו של מלכי, אני מבקש ממלכי שיגדיר כיצד הוא רואה את הניצחונות במאבקים שלו ושל משפחתו במצרים ובארץ. מלכי מחייך."יתכן ועלי להודות לנאצר שהכריח אותנו לברוח ולבנות חיים חדשים המושתתים על עצמאות האדם, חופש המחשבה והביטוי. הניצחון האישי שלי זו הגאווה שהשתייכתי לחברת אל על, אחד הסמלים הכי מזוהים עם מדינת ישראל והעם היהודי בעולם". 

הכתבה התפרסמה ב"כיוון חדש-המגזין לאזרח הוותיק ברעננה" גיליון מספר 297 (מרץ 2022)

הכותב חבר באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית ובמועצת העיתונות והתקשורת