לפני שנים ספורות, בבדיקה שגרתית אצל רופא העיניים, התבשרתי, כי יש לי קטרקט בשתי העיניים. המצב לא מחייב עדיין ניתוח, אבל עליי לחזור ולהיבדק מדי שנה. הופתעתי. עד אותו רגע הנחתי, כי רק "זקנים ממש" נפגעים מהמחלה הזאת וממילא היא נדירה למדי. שתי הנחותיי הופרכו חיש מהרה. הסתבר, כי הקטרקט קשור אומנם לגיל, אבל עברתי זה מכבר את השנתון בו הוא פוגע בד"כ והוא גם יותר שכיח משסברתי. יתר על כן, גם צעירים יכולים להיפגע ממנו. בין הסיבות הגורמות להיווצרות קטרקט - מלבד אלה הטבעיות -  ניתן לציין את העישון, השמנת היתר והחשיפה לקרני השמש. בעקבות הבשורה המדאיגה, רצתי למחשב והתחלתי להתעניין במהותה של מחלתי.

הקטרקט, או בעברית ירוד, תבלול, פוגע בעדשה הטבעית הנמצאת בעין. תפקידה של העדשה הזאת הוא מיקוד קרני האור על הרשתית, עם יכולת לשנות את המוקד לראיה במרחקים שונים, כך שניתן לראות ברור וחד הן לרחוק והן לקרוב. התכונה החשובה של העדשה היא שקיפותה. סממני הקטרקט הם אובדן אותה שקיפות, ירידה בראיה, בעיקר בנהיגה ובצפייה בטלוויזיה, סנוור באור חזק וכן קושי בזיהוי צבעים ואנשים ממרחק.

אלה הנמצאים בשלביה המתקדמים יותר של המחלה, סובלים מתחושה מתמדת של ערפל לפני העיניים, בדומה להסתכלות דרך שמשה מלוכלכת, או וילון. המחלה הייתה מוכרת גם בדורות קדומים ואף ניסו לרפאה - עם אחוזי הצלחה נמוכים מאד -  והיא אף מוזכרת במקורותינו. "ופתאום - נפל התבלול מעל עיניך, ואתה רואה תמונה שלמה אחת" (נחום סוקולוב) וגם "והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו" (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי).

אין מה לעשות, גם בנושא זה מקופחות מדינות העולם השלישי, בהן הקטרקט הוא גורם העיוורון העיקרי, כיוון שקיים ניתוח פשוט יחסית, המחזיר לעין את כושר הראייה המלא ולעתים אפילו משפרו. בשיטה המודרנית שפותחה על-ידי האופטלמולוג הבריטי סר הארולד לויד רידלי, הנהוגה כבר מספר שנים במדינות המפותחות וגם בארץ, מבוצע הניתוח עם טיפות הרדמה בלבד, ללא צורך בזריקה. דרך פתח קטן, פחות מ-3 מ"מ, מחדירים לעין מחט אולטרא-סונית שמרסקת את הקטרקט ושואבת אותו החוצה. לאחר מכן משתילים בה עדשה מלאכותית. לרוב אין צורך בתפרים ולכן גם ההחלמה קצרה מאוד ומאפשרת שיבה לתפקוד יומיומי מלא, ללא הגבלה, כבר למחרת הניתוח. ניתוח זה נחשב בין המוצלחים ביותר ברפואה, עם אחוזי הצלחה גבוהים מאוד.

כאמור, כאשר נבדקתי לראשונה, היו עיניי עדיין בשלביה המוקדמים של ההיפגעות, אבל הקטרקט המשיך להתפשט ורופא העיניים שלי המליץ על ניתוח. עם כל הכבוד לבתי החולים המצוינים שלנו, לא רציתי ליפול לידיו של רופא אלמוני - חס וחלילה אפילו סטאז'ר - והעדפתי לבחור ברופא מיומן, שאוכל להתרשם  ממנו לפני הניתוח. מוזר, אין כמובן כל קשר בין הרושם הטוב שאדם עושה עלינו, למיומנותו על שולחן הניתוחים, אבל אנו בדרך כלל סומכים יותר על אדם מסביר פנים וידידותי. אדם כזה הוא ד"ר ע. ב., בעל "הידיים הנפלאות", אליו הגעתי בהמלצתה החמה של ידידתי הטובה, רוח'לה, שנותחה על ידו בשתי עיניה לפני חודשים אחדים.

הפגישה עם הרופא במרכז הרפואי בהרצלייה, הפיגה את רוב חששותיי. האיש, העוסק במקצוע כ-25 שנים, הוא רהוט ולא רק הסביר לאשתי ולי את מהלך הניתוח ותהליך ההחלמה, אבל צייד אותנו בחוברת שמבהירה נושאים נוספים שלא הוזכרו בפגישה. יותר מכל עודדו אותי הציורים הרבים ומכתבי התודה מחולים שנותחו על-ידו, המכסים את קירות משרדו. 

הניתוח עצמו מבוצע כאשר החולה לבוש חלוק של בית החולים ושוכב פרקדן על שולחן הניתוח הנוח. הגוף כולו מכוסה בסדין ורק העין נותרת גלויה. הדופק מנוטר במהלך כל הניתוח ונעם לי לשמוע ברמקול שהוא לא הואץ לכל אורך התהליך. הייתי ער לחלוטין ומלבד מוזיקה חרישית, שמעתי את כל השיחות בין המנתח והאחיות. בזמן הניתוח, המשיך הדוקטור - אדם שומר מסורת - בשיחה אשר החילונו בה לפניו והסביר לי את פירושו של פסוק מקראי מסוים.  

זאת הייתה חוויה בלתי-רגילה - שכמובן בהחלט הייתי מוכן לוותר עליה - לשכב על שולחן הניתוחים, תוך ידיעה ברורה שמישהו 'מחטט' באחד האברים החיוניים בגופי ולא להרגיש מאומה, שום כאב, או אי-נוחות. גם לא ראיתי כלום. אורו החזק של המיקרוסקופ שניצב מעל ראשי, סנוור אותי לחלוטין ובנוסף, הזליפו כל העת זרמי מים על העין המנותחת.

בסיום התהליך שארך כ-20 דקות, ברכו שתי האחיות את הרופא על הצלחת הניתוח ואני כמעט הצטחקתי מדאגתי לפני הניתוח והלילה בו כמעט ולא ישנתי. כאשר יצאתי מחדר הניתוח - ותורו של חולה נוסף הגיע, באותו יום ביצע ד"ר ב. שמונה ניתוחים - שאלתי את אחת האחיות, איך הייתה מגיבה לו הניתוח לא היה מצליח. היא ענתה לי "הייתי שותקת כדג."

אחרי שלחץ הדם שלי נבדק, יכולתי להתלבש ולחזור הביתה, אבל את עייני כיסתה תחבושת. הסיבה, כדי שהחולה לא יגרד בלי משים (למשל בשעת שינה) את העין המנותחת. למחרת לפני הצהריים התמלא חדר ההמתנה של הרופא פציינטים 'המחופשים' בצורה זהה: תחבושת גדולה על אחת מעיניהם. כשתורי היגיע, ד"ר ב. הסיר אותה, ערך בדיקה ואחר שהביע את שביעות רצונו מהתוצאה, שיחרר אותי לביתי.

מה היו הנחיותיו לתקופה שלאחר הניתוח? ראשית, במשך שבועיים, ארבע פעמים ביום, לטפטף טיפה לתוך העין משלושה סוגים של טיפות. אסור לשפשף את העין, לשחות, אולם "כל האזהרות והאיסורים האחרים שתשמעו משכנים ומכרים, שאסור להתכופף, לרחוץ את הפנים, לקרוא, לראות טלוויזיה, לבשל, לחפוף את הראש, לישון על הצד המנותחת (ומי יודע מה עוד...) שייכים לדור הקודם של ניתוחי קטרקט ואינם נכונים".

כאשר חיפשתי חומר להכנת הרשימה הזאת, מצאתי, כי רופאים אחרים מחמירים יותר. באתר אינטרנט אחד נכתב, כי "הימים הראשונים קריטיים להחלמה ובהם יש להישמר ממאמצים גופניים, מתנועות פתאומיות של הראש והגוף, מהנהיגה ומעבודות הבית." באשר לי, באותו ערב בו הוסרה התחבושת, נהגתי במכונית ללא בעיות ולמחרת חזרתי לעבודה. תשאלו: ומה בקשר לראייה?

תשובתי מורכבת: הניתוח אשר עברתי היה להסרת הקטרקט ולא לשיפור הראייה. העין שנותחה הייתה מלכתחילה "עצלה" ולא היטבתי לראות בה (זה נתגלה רק כשנבדקתי לצורך הוצאת רישיון נהיגה). במצבים רגילים משתמשים בשתי העיניים ואם אחת לא ממלאת כל-כך טוב את תפקידה, העין השנייה מפצה על חולשת חברתה. עובדה: עד היום אינני נדרש להרכיב משקפיים לנהיגה.

עברו ארבע ימים מאז הניתוח. העין המנותחת מתפקדת במקצת טוב יותר מאשר מקודם ודבר שכל המנותחים האחרים מציינים לטובה, כל הצבעים נראים חיים יותר. הניתוח של עיני השנייה עדיין לפניי, אבל עתה אני רגוע יותר.

אם לא יקרה משהוא בלתי-צפוי, העולם ייראה עבורי ברור יותר, צבעוני יותר, יפה יותר. תחזית לא רעה, לא כן? הלוואי ותהיה נכונה עבור כל מדינתנו, עמנו!