ההכרזה הנרגשת של נשיא המדינה, מר שמעון פרס, על הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל משרה עלי רוח כתיבה. עם כל הכבוד אשר ארכוש לנשיא המדינה.

הדוכיפת, זו הציפור, אשר בילדותי ליוותה אותי בכל קיץ ובכל מדשאה, שמרה עלי ועל חברי מיצורים קטנים אותם ניקרה, גרמה לנו לנהוג בשקט על מנת ולא נפחידה, והנה תם הקיץ והדוכיפת נעלמה.

הדוכיפת , זו הצנועה, אמנם בכתר התהדרה, אך זה הכתר כה עדין וכה קטן, רק להגנתה נוצר, האם הדוכיפת תהיה גאה בהטבעת כתרה על כל בול ועל כל שטר (או תשר), ואולי, אם היו שואלים אותה, הייתה מצביעה על הציץ של הבולבול  כבחירה, הרי זה הוא אשר נמצא כאן כל השנה.

מעניין, זה העם, כמה קשה, תוסס ועקשן, לא בנשר הוא בחר, רק בדוכיפת קטנה, הדורה, נהדרת אך נורא נורא שברירית וצנועה, האם רואה היא בנו כעם ראוי לנצלה? ובכלל, התוכל להתמודד עם המשימה הכבידה, לנהל את המלחמה, לטפל במהומה זו של מדינה הנתונה בחקירה.

אם אני הייתי דוכיפת, לאתראה מראש הייתי מצפה, לפני וכבוד הנשיא על הדרך אין חזור יכריזה, אמנם בשיר עשה זאת ואת הנעשה כבר אין להשיבה, עתה אצטרך להחליט, באיזו דרך לבחירות חדשות אחליק. הרי רק מעט זחלים ורימות משכורתי, ובלי הלוואות ומלחמות אקבל חלקי. מה אעשה אם זו דרכי?

קשה לה, קשה לה מאד לדוכיפת, להיות בכותר החדשות זה בוקר שלם, קשה לה כי מחר שוב לדרך הכחדה תישכח, כי הרי שטחי בר לבטון הופכים ובמדשאות רעלים למזון שמים והילדים, כן הילדים רק על מסך בה מתבוננים, לקיץ הבא ולבוא הדוכיפת לא מתגעגעים.

(תמונה: Dhaval Momaya, ויקיפדיה)