בשיר "לפתח הר-געש" תוהה דן אלמגור מדוע אנשים לא עוזבים את מקום מגוריהם חרף התפרצות הר הגעש ,כאשר אני צופה בהפגנות לא-פעם אני תוהה מדוע קבוצות של אנשים שיש להם בסופו של דבר אותה מטרה בוחרים להיאבק לבד ולא להתאחד האחד עם השני.

מדובר לא-פעם בקבוצות המגדירות עצמן כשמרניות, דתיות, ליברליות, חילוניות ,ערביות, ועוד אשר לא מצליחות להניף דגל משותף.

כאשר הממשלה הנוכחית מורכבת מגברים דתיים שמרנים וימניים סביר להניח שלא יהיה ייצוג לצד שכנגד (במקרה הזה ,נשים, חילוניים, וליברליים),ולכן זה לא מקרי שרוב החוקים שהממשלה בחרה לקדם יפגעו בקבוצות הסובלות מתת-ייצוג בשולחן קבלת ההחלטות.

אך מתברר כי אפשר גם אחרת.

כך למשל, השבוע ציינו בארצות-הברית 50 שנה לפסק-הדין "רו נגד וייד" שקבע שזכות האישה על גופה ושהיא יכולה להפיל עד חודש מסוים אם היא רוצה בכך, פסיקה זו כידע שונתה בחודש ספטמבר האחרון והמוני נשים מכל המינים יצאו למחאה ברחבי ארצות-הברית (דבר שפגע מאוד במפלגה הרפובליקנית בבחירות האמצע בארצות-הברית).

בישראל האופוזיציה מפגינה נגד הממשלה, אך דובריה לא מדברים בקול אחד ולא מסוגלים להציג תכנית חלופית לרפורמה המשפטית שמחוקק בימים אלו שר המשפטים לוין, ולא להרס שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית שמציג שר התקשורת קרעי.

אם לא נגיע לפשרה בסוגיות אלו נתעורר יום אחד למציאות שבה הפוליטיקאים שולטים על הכל ואין מולם גוף שיפקח עליהם ,וזה דבר שמאפיין משטר טוטאליטרי ולא משאר דמוקרטי.

רק הקמת גוף אזרחי שבו יהיו חברים נציגים מרוב הקבוצות יכול באמת לחולל שינוי בישראל 2023.