בשבוע שעבר ציינו עשור למלחמת "צוק איתן" שהייתה אחת המלחמות הארוכות בתולדות ישראל ,אך מתברר שאפשר ללמוד ממנה איך מתנהלת המלחמה הנוכחית.

בדומה למלחמת "חרבות ברזל" גם במלחמת "צוק איתן" לא הייתה למדית-ישראל אסטרטגיה בדבר רצועת עזה (ובעיקר הניהול האזרחי שבה).

ידיעה בדבר הרצון של החמאס לבצע פיגוע באזור כרם שלום הוביל לכך שהצבא התמקד רק באזור,ולא לקח בחשבון שחמאס יכול להפתיע ולתקוף באזור אחר.

וכן, לא הייתה מוכנות לגבי כוונת הצמרת המדינית של חמאס, ועוד לא דברנו על כמות המנהרות שחצו אז את שטח ישראל.

בספרו "האומץ לנצח" טען העיתונאי והחוקר עפר שלח שלמרות שאיום המנהרות הוגדר כאיום קונקרטי הצבא לא בא עם תוכניות לסיכול מצב זה ,ולולא זעקתו של נפתלי בנט מי יודע אילו נזקים היו יכולים להגרם כתוצאה מכך.

וכן, בדומה למלחמה זו אין לישראל תוכנית "היום שאחרי" בשבר מי ישלוט ברצועת עזה כאשר המלחמה תסתיים.

שר הביטחון גלנט הגיש תוכנית שראש הממשלה נתניהו תומך בחלק מפרטיה, אך בשל העובדה שהשניים מסוכסכים ולא מדברים האחד עם השני ,תוכנית זו לא הוצגה בפני הקבינט.

אם ב"צוק איתן" הצבא הכין מצגת שלפיה יהיו הרוגים רבים בעזה אשר הודלפה לאודי סגל שהיה אז הכתב המדיני של חדשות 13, וכף נתניהו לא מתפס כחסם המונע מהצבא לנצח, במלחמה הנוכחית ראש-הממשלה מעוניין להאריך אותה עד כמה שניתן כדי לא להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי ה-7 באוקטובר, וכן צורך בהישרדות פוליטית.

גם ב"צוק איתן" וגם עכשיו עולה האסטרטגיה שלחץ צבאי יוביל לשחרור החטופים ,זה לא קרה אז ,וכנראה גם לא יקרה עכשיו.

חשוב מאוד ללמוד מלקחי העבר והצבא היה צריך ללמוד בעיקר משתי מקורות "צוק איתן" ומלחמת המפרץ השנייה שהמאפיינים שלהן דומים מאוד למה שקורה כיום ברצועת עזה.