ביום ראשון האחרון אנו מציינים שנה לנסיעתו של "הקו האדום" במסגרת מיזם הרכבת הקלה.

כולנו צפינו בסדרת הכתבות שעשו כתבי התחבורה שרון עידן (כאן 11) ונעם גולדברג (רשת 13), אך האמת היא שקשה לשפוט היות ומדובר בתקופת מלחמה.

אני מסכים עם דן רבן שמדובר במיזם חשוב ומרשים שאמור להלחם בפקקים בכבישים, אך מספר הנוסעים נכון לעכשיו הוא נמוך מהצפוי.

הנתונים מראים שבחודש וחצי שלפני המלחמה היה מספר הנוסעים גבוה בממוצע, וכן הוא ירד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

                הבעיות במיזם הקו האדום

א: קיים פער בנסיעה מתחת לפני הקרקע שבו יש עשר תחנות העומדת על 80-70 קמ"ש בממוצע, ואילו מתחת לפני הקרקע הנסיעה יורדת ב-30 קמ"ש בממוצע.

ב: בעוד שברוב מדינות אירופה יש כרטיס אחיד המחבר בין רכבות לאוטובוסים, בישראל שירות זה לא קיים ולכן הנסיעה ברכבת הקלה מתאפשרת למי שגר או עובד על מסלול הקו האדום.

                     היתרונות של הקו האדום

א: הרכבת מגיעה בתדירות גבוהה הנעה בין 6-4 דקות.

ב: השהות בה נעימה והיא פחות צפופה ממה שחששו מתכנני המיזם.

כך למשל, הנתונים מראים כי רוב האזרחים נוסעים מתחת לפני הקרקע שעובר מתחת לשלוש ערים: תל-אביב, רמת-גן, ובני-ברק .

התחנות העמוסות הן ש"ד יהודית ואלנבי בתל-אביב ,ורחוב מודיעין ברמת-גן ,אך גם הן שוממות רוב הזמן.

רוב הנוסעים עולים לרכבת בתל-אביב יפו ,ופחות עולים ברמת-גן.

הרכבת מגיעה בתדירות גבוהה בין 6-4 דקות ,וכן השהות בה נעימה מאוד.

לסיכום ניתן לראות כי כדי לבחון את המיזם הזה לעומק צריך שיקרו שני דברים:

1: ייפתחו הקו הירוק והסגול שיאפשרו לאנשים להגיע ליעדים שונים.

2: שיהיה קיים כרטיס אחיד שיחבר בין הרכבת הקלה לאוטובוסים ורכבות רגילות.

רק כך נוכל לשפוט מיזם תחבורתי חשוב זה בעוד מספר שנים או לחילופין לחכות לרכבת התחתית.