הבית של הרוח והבית של הלב– חיבור עמוק בין משפחה ומדע

"משפחה היא הדבר החשוב ביותר", אומר פרופ' יגאל תלמי בחיוך חם, שמאיר את פניו גם בגיל 100. "אני נהנה להיות קרוב לתמר ולראות את הנכדים גדלים. הבית במכון ויצמן נשאר מקום-העבודה ומקום-הרוח, אך כוכב יאיר הוא מקום-הלב."

תלמי מנהל אורח-חיים ייחודי ומעורר-השראה, המתפרשׂ על שני בתים: האחד במכון ויצמן ברחובות, שם הקדיש עשרות שנים למחקר מדעי פורץ-דרך, והשני בכוכב יאיר, שם הוא קרוב לבתו, פרופ' תמר דיין, ולמשפחתה. "השילוב הזה מעניק לי את הטוב שבשני העולמות– חיי-משפחה חמים ומספקים בצד המשך פעילות אקדמית, גם בגילי המופלג", הוא מסביר.

לתלמי ולרעייתו, חנה, בן נוסף, פרופ' יואב תלמי, מנתח, מומחה אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי שיבא.  

הריאיון מתקיים בביתו הצנוע של יגאל בכוכב יאיר; בית המקרין חום ואותנטיות. כשנכנסים לחדרו, קשה שלא להתפעל מתחושת ההיסטוריה הנוכחת בכל פינה. על הקירות מדפי-ספרים רבים, עמוסים בכרכים ישנים וחדשים כאחד– כתבי-הפיזיקה הקלאסיים בצד ספרי-מחקר עכשוויים.

פרופ' תלמי יושב בכורסה נוחה, באווירה ביתית ונינוחה. תנוחתו משדרת שלווה, אך עיניו הערניות מסגירות את החשיבה הפעילה, שמלווה אותו תמיד. חיוכו רחב, מבטו מזמין, ולעיתים, במהלך השיחה, הוא פורץ בצחוק מתגלגל ומדבק, שממלא את החדר בשמחה.

מילדות בכפר יחזקאל לאחד מאבות הפיזיקה הגרעינית בישראל

פרופ' יגאל תלמי, מהאבות המייסדים של הפיזיקה הגרעינית בישראל, נולד בשנת 1925 בקייב שבאוקראינה, בשם יגאל סמילנסקי. בהיותו תינוק בן תשעה חודשים, עלתה משפחתו לארץ-ישראל, כחלק מיוזמה ציונית. להבאת מורים להתיישבות העובדת. המשפחה השתקעה בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, שם שימש אביו כמורה וכמנהל בית הספר המקומי.

"גדלתי בבית של מורים", מספר תלמי, "ולא היה לנו משק, כמו שהיה לרוב החברים שלי. במקום לעבוד במשק, קראתי ספרים." אחד ממקורות-הידע הראשונים שלו היה עיתון ישן בשם "טבע וארץ", שבו נחשף למאמרים על טבע ועל מדע.

בכפר יחזקאל חלק תלמי את ימי-ילדותו עם חברו הקרוב, טוביה קושניר ז״ל, (שלימים נהייה ביולוג, חוקר-טבע ובוטנאי ארץ-ישראלי, ונהרג במלחמת-העצמאות, בהיותו חלק ממחלקת הל"ה). השניים טיילו בטבע, אספו פרפרים, וחלמו על קריירה כביולוגים. אך בגיל צעיר התחוללה תפנית משמעותית בחייו של תלמי, כשמצא ספר ישן על פיזיקה, שהשפיע עליו עמוקות. "למדתי ממנו על נפילה חופשית, וזה הדהים אותי", הוא נזכר. "ראיתי שאפשר לתאר תופעות טבעיות בעזרת נוסחאות מתמטיות. זוֹ הייתה הנקודה, שבה הבנתי שפיזיקה היא התחום שלי."

החיים בכפר יחזקאל, בצד סקרנותו הטבעית וההשפעות שספג מהוריו, הניחו את היסודות לקריירה מדעית פורצת-דרך. אותה סקרנות של ילד, שאהב פרפרים, התפתחה ליכולת יוצאת-דופן להבין את היקום ולעצב את תחום הפיזיקה הגרעינית בישראל.

בין ציריך לירושלים: הבחירה במולדת

כדי לזכות בתעודת-בגרות, נשלח יגאל תלמי מעמק יזרעאל אל גימנסיה הרצליה בתל-אביב, שם הצטרף למגמה הריאלית, וסיים את לימודיו בגיל 17. זמן קצר לאחר-מכן, מתוך תחושת שליחות ציונית, התגייס לפלמ"ח. "עברתי טירונות בתל-יוסף, אך בעיות בריאותיות אילצו אותי לעזוב", הוא מספר. בשנת 1943 החל תלמי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שם העמיק בלימודי-פיזיקה כמקצוע ראשי, בצד מתמטיקה ופילוסופיה כמקצועות משניים. ארבע שנים בלבד לאחר-מכן, בשנת 1947, כבר החזיק בתואר שני בפיזיקה– הישג יוצא-דופן גם בימינו.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות, עמד תלמי לפני דילמה אישית קשה: האם לממש את חלומו לצאת ללימודי-דוקטורט בציריך, בהנחייתו של וולפגנג פאולי, או להישאר בארץ ולהתגייס למאבק על עצמאות ישראל? "הייתי מוכן לנסוע לציריך, אך הבנתי שזה לא הזמן לעזוב את מולדתי", הוא משחזר בכנות. "ידעתי שהולכת להיות מלחמה קשה, ולא יכולתי לחיות עם עצמי אם הייתי 'בורח' לאירופה בשעה שחבריי נלחמים על חייהם."

תלמי הצטרף לקרבות, והשתתף במשימות מסוכנות, שהותירו בו חותם עמוק. במהלך שירותו הצבאי קיבל הזמנה מד״ר חיים ויצמן (לימים נשיא-המדינה הראשון) ומפרופ' רוֹקח להצטרף לחיל-המדע (חמ"ד) ברחובות. "הדרך לשם לא הייתה פשוטה; שיירות שיצאו מירושלים נתקעו שוב-ושוב, בשל חסימות דרכים, וכך מצאתי את עצמי מעביר לילה שלם ליד שער-הגיא, בתוך שיירה שעמדה ללא תזוזה. בסופו-של-דבר, נאלצנו לחזור כלעומת שבאנו." אך לבסוף הצליח תלמי להגיע לחמ"ד באמצעות טרמפ בג'יפ צבאי, שעבר בדרך-בורמה, שטרם הושלמה. "לא ויתרתי. הנסיעה הלילית הייתה מאתגרת, כאשר אחד החיילים שוכב על מנוע הגיפ, ומכוון את הנהג, כדי שלא ייכנס למהמורות וייתקע. האירוע כלל, בנוסף, זחילה בין סלעים, תוך התחמקות מסכנות."

בחירתו להישאר בארץ ולתרום למאבק על העצמאות הייתה החלטה של הקרבה אישית עצומה, אך תלמי מעולם לא התחרט עליה. "ידעתי שזה מקומי, לצד עמי, גם אם משמעות הדבר הייתה לדחות את חלומותיי האישיים", הוא מציין בגאווה שקטה, המלווה את כל סיפור-חייו.

מקריירה אקדמית פורצת-דרך לשמירת המורשת

לאחר מלחמת-העצמאות יצא פרופ' יגאל תלמי למסע, שהגדיר את מעמדו כמדען-מוביל בעולם. הוא נסע לציריך, שם השלים את הדוקטורט במכון הטכנולוגי הפדרלי (ETH), בהנחייתו של וולפגנג פאולי, מגדולי הפיזיקאים של המאה ה-20. בעבודתו פיתח שיטה חדשנית במודל הקליפות של גרעין-האטום– תגלית שנחשבת לאחת מאבני-הדרך החשובות בפיזיקה הגרעינית. "זוֹ גולת-הכותרת של עבודתי ושל מחקריי בתחום המדע", הוא אומר בענווה. בשנת 1951 הצטרף תלמי לאוניברסיטת פרינסטון בארצות-הברית, שם עבד עם יוג'ין ויגנר, חתן פרס נובל. "ויגנר היה לא רק מדען גדול, אלא גם אדם מיוחד במינו", מדגיש תלמי. "העבודה איתו הרחיבה את אופקיי, והעניקה לי כלים שיישמתי במהלך כל חיי-המדעיים."

עם חזרתו לישראל בשנת 1954, הצטרף למכון ויצמן למדע, והיה חלק מהצוות שהקים את המחלקה לפיזיקה גרעינית, יחד עם עמוס דה-שליט ושותפים נוספים. "חלמנו לבנות בישראל תשתית מדעית חזקה, שתתחרה בזירה העולמית", מספר תלמי. חלום זה התממש עם פיתוח שיטה ייחודית לחישוב כוחות גרעיניים מתוך מדידות אנרגטיות– הישג שפיתח את המחקר בתחום, ושהשפיע על מדענים ברחבי-העולם.

תלמי כיהן כראש המחלקה לפיזיקה גרעינית במכון ויצמן (1967–1976) וכדיקן הפקולטה לפיזיקה (1970–1984), והקדיש שנים רבות לטיפוח הדור הבא של המדענים. עם הפרסים הרבים, שבהם זכה, נמנים פרס ישראל למדעים מדויקים (1965), פרס רוטשילד (1971) ומדליית-הזהב של האגודה האמריקנית לפיזיקה (2000).

"הזכייה בפרס ישראל הייתה רגע של גאווה", נזכר תלמי, "אך מעבר להוקרה האישית, זו הייתה הכרה בפיזיקה הישראלית המתפתחת ובפוטנציאל האדיר של המדע בארץ."

עבודותיו של תלמי, שהן תמצית של מצוינות מחקרית וחדשנות מחשבתית, ממשיכות להוות מקור-השראה למדענים ברחבי-העולם, ומבטאות את חזונו האישי: מדע כמנוע לעוצמה לאומית ולחידוש אנושי.

מתיאוריה גרעינית למציאות ביטחונית– היסודות הסודיים של ישראל

בשנותיה הראשונות של ישראל, כמדינה צעירה ואמיצה הנאבקה על קיומה, התגבש גרעין מדעי יוצא-דופן של שבעה חוקרים צעירים, שיצרו יחד תשתית מדעית וביטחונית פורצת-דרך. קבוצת "כוח השבעה" – כפי שכונתה לימים – כללה את המדענים הבאים: פרופ' יגאל תלמי, פרופ' עמוס דה-שליט, פרופ' גבי גולדרינג, פרופ' גדעון יקותיאלי, פרופ' אורי הבר-שיים, צבי ליפקין ופרופ' ישראל פלח. שבעת המדענים, כל אחד עם חזונו ועם כישרונו הייחודי, לא רק שהצעידו את ישראל אל קדמת הבמה העולמית בתחום הפיזיקה הגרעינית, אלא גם הניחו יסודות לשימושים המתקדמים ביותר של הטכנולוגיה הזאת; שימושים שרבים מהם נותרים תחת מעטה-סודיות גם כיום. "עבדנו אז בתחום הגרעיני בעיקר בתיאוריה", מבהיר פרופ' תלמי בצניעות אופיינית.

במסגרת חברויותיהם בוועדה לאנרגיה אטומית, פעלו המדענים לפיתוח תשתיות מדעיות וטכנולוגיות, שנועדו לא רק להעמקת הידע המדעי, אלא גם להבטחת ביטחונה של ישראל. תרומתם, שאינה נחשפת במלואה לציבור, ניכרת במורשת הגרעינית, שממשיכה ללוות את המדינה כעמוד-תווך באסטרטגיה הלאומית שלה.

שילוב-הכוחות הייחודי בין מצוינות מדעית לבין תחושת שליחות ציונית הפך את "כוח השבעה" לסמל של מדע מגויס למען עתידה של ישראל. זהו סיפורם של אנשים, שהשכילו להפוך תיאוריה למציאות, ובכך לתרום תרומה מכרעת לביטחון המדינה ולעוצמתה המדעית.

זיכרון חד ותחושת שליחות בלתי-פוסקת

שיחתי עם פרופ' יגאל תלמי מהווה צלילה מרתקת במנהרת-הזמן. בגיל 100 זיכרונו עדיין חד להפליא; שמות, מקומות, אירועים ותאריכים– כל אלה עולים במוחו בבהירות מרשימה, כאילו התרחשו רק אתמול. כשלעיתים-רחוקות נשמט ממנו פרט כלשהו, הוא צוחק ומסביר בחינניות: "זה הגיל שלי, מה לעשות?".

לחדרו, המלא מדפי-ספרים ומסמכים מהעבר, מגיעה מדי-פעם פימה, המטפלת ההודית, שנהייתה בת-בית במשפחת תלמי. "עד לפני שנים אחדות לא נזקקנו חנה, רעייתי, ואני לשום עזרה", הוא משתף בכנות. "אז רצה הגורל, ושברתי את ירכיי. חיינו השתנו, אך מעולם לא שקלנו לעבור לדיור מוגן. אנחנו מסתפקים במימוש הזכויות, שהמדינה מקציבה לנו."

סדר-יומו של תלמי רחוק מלהזכיר את חיי הגמלאי הטיפוסי. "בבוקר, אחרי הקפה, אני עובר על העיתונים, ואז מתחיל לעבוד", הוא מספר. כשאני מתריס בחיוך: "עובד? אתה הרי גמלאי!", הוא צוחק ומתקן: "אני עדיין חוקר וכותב מאמרים, עושה חישובים של אנרגיות גרעיניות. מעולם לא הפסקתי להתעניין בפיזיקה."

תלמי מעיד על עצמו, שהוא סקרן נלהב, אדם שמסרב לאבד את התשוקה למדע ולחידוש. "אני עוקב ברציפות אחרי החידושים בעולם-המדע", הוא מוסיף, עיניו נוצצות. גם בגילו המופלג הוא נותר נאמן לאהבתו למחקר ולסקרנות האינסופית, שהניעה אותו כל חייו.

גשר בין עולמות ודאגה לעתיד ישראל

פרופ' יגאל תלמי, מדען פורץ-דרך ואיש-חזון, חוגג היום מאה שנות-חיים, שמשקפות שילוב יוצא-דופן של מחויבות מדעית, עמדות חברתיות ואופטימיות בלתי-מתפשרת. הוא מדגיש את השותפות שחנה, שגדלה בבית חרדי, והוא בנו, חרף הבדלים אידיאולוגיים. "נישואינו הם הוכחה לכך, שאפשר לגשר בין עולמות שונים", הוא קובע.

תלמי, תומך נלהב של דוד בן גוריון, היה פעיל במפלגת רפ"י, והאמין בחזון של בחירות אזוריות. "הנהגה איכותית תלויה בשיטה, שתעודד מנהיגים ראויים", הוא מסביר, כשהוא מבקר את המנהיגות הנוכחית. "נתניהו מוכשר, אך נשלט בידי רעייתו ובנו. החרדים מתנגדים למדינה ציונית, והשרים בן גביר וסמוטריץ' פועלים מתוך אג'נדה משיחית." הוא מוטרד מאוד מהשפעות פוליטיות על האקדמיה, כולל בתחום המדע, וּמביע דאגה עמוקה באשר ל"בריחת מוחות" לארצות-הברית. "מדענים צעירים עדיין חדורי -תשוקה, וזה מקור-התקווה שלי, אך עלינו להשקיע בהם, כדי להבטיח שישראל תישאר מעצמה מדעית!", הוא מדגיש.

ועל-אף הדאגות, אין תלמי שוכח ליהנות מרגעי-הפנאי. באחרונה חזר לתחביב-נעוריו– צפרות. "זה מחזיר אותי לילדותי בכפר יחזקאל, ומזכיר לי, שתמיד אפשר למצוא שלווה בטבע", הוא מציין ומחייך בחום, שמסמל את גישתו האופטימית לחיים.