״האתגר לחקור תחום לא נודע משך אותי עמוק לתוך עולם-הלאדינו.״

"העיתונות בלאדינו פעלה הן לשימור זהותם האתנית של הקוראים דוברי הלאדינו והן לקידום ערכי הלאומיות הישראלית. המאמרים בעיתונים הללו כללו נושאים כמו: אהבת הארץ, עבודת-האדמה והקרבה אישית למען המדינה, שהיו ערכים מרכזיים באידיאולוגיה של כור-ההיתוך בישראל." דברים שאומרת ד"ר מרגלית סטינגר (78) על עבודת-הדוקטורט שלה: "בין לאומיות לאתניות – עיתוני הלאדינו במדינת-ישראל בעשור הראשון". סטינגר החלה את המסע האקדמי המרתק הזה בגיל מאוחר יחסית. "למדתי קורס ועוד קורס ועוד קורס, ויום אחד גיליתי, שהייתה בישראל בעשור הראשון שלה עיתונות בלאדינו, ואף אחד לא כתב מאמר מדעי בנושא", היא מציינת. האתגר הזה, לחקור תחום לא נודע, משך אותה עמוק לתוך עולם-הלאדינו. "המנחה שלי, פרופסור שמואל רפאל, אמר לי במהלך הלימודים: 'למה את לא הולכת לדוקטורט?׳", היא מספרת. "אמרתי לו: 'פרופסור רפאל, זה לא בשבילי. בשביל ללמוד לדוקטורט אתה צריך שיהיה איתך בבית מישהו, שיהיה המשענת שלך!׳, ולי לא היה פה אף אחד." בעיניה של סטינגר מתגלית לחלוחית. את עניין אמירתה נבין בהמשך.

״'מה שיהיה עם כולם יהיה איתך!׳ משפט זה של אימי מלווה אותי תמיד.״

להוריה של סטינגר שורשים עמוקים בארץ-ישראל. אביה יליד ירושלים, ואילו אימה היא ילידת חברון, צאצאית של משפחת קסטל הנודעת. סטינגר, אמצעית בין ילדי המשפחה, נולדה ב-1946 בירושלים. לאחר הקמת המדינה עקרה המשפחה ליפו, בעקבות עבודת אביה, שפתח את סניף הדואר המרכזי ביפו. אימה של סטינגר הייתה דמות דומיננטית וחזקה, שעיצבה את אישיותה. "תמיד שאלתי אותה: 'אמא, מה יהיה?', והיא הייתה עונה: 'מה שיהיה עם כולם יהיה איתך!׳." משפט זה מלווה את סטינגר לאורך חייה, ולדבריה, הוא מעיד על אופטימיות שפיתחה מול קשיי-החיים. ב-1956 העתיקה המשפחה את מקום-מגוריה לבת-ים, שם סיימה סטינגר את לימודיה התיכוניים ואת הסמינר למורים, והתגייסה לצבא כמורה-חיילת.

החיים בקיבוץ היו קשים, אך עזרו לנו לשרוד.״

לבעלה, יחזקאל, התוודעה סטינגר בתנועת הצופים בבת-ים. הם היו באותה שכבה, ומרגע שהצטלבו דרכיהם, הם לא נפרדו. "לאחר התיכון התקבל יחזקאל לטכניון כעתודאי, ושירותו הצבאי נדחה", מספרת סטינגר. "ב-1967 נישאנו ועברנו לחיפה, כדי להיות קרובים לטכניון." בשנות נישואיהם הראשונות נאלץ הזוג הצעיר להתמודד עם אתגרים כלכליים משמעותיים. "לא היה לנו הרבה, אך הייתה בנו נחישות להצליח יחד", היא מדגישה. כדי לפרנס את המשפחה, עבדה סטינגר כמורה עם שכבות נחשלות בחיפה. "זוֹ הייתה עבודה קשה מאוד, אך היא נתנה לי פרספקטיבה על החיים ועל החשיבות של העשייה למען האחר." התקופה הייתה מאתגרת. "היו ימים, שלא ידענו איך נשלם את החשבונות, והעזרה של ההורים הייתה קריטית!", היא מציינת. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ, כדי לנסות להקל את הנטל הכלכלי. "החיים בקיבוץ היו קשים בעבורי כמורה מחנכת לתלמידים בלתי-ממושמעים בעליל, אך הם אפשרו לנו לשרוד, ואף אפשרו לי לסיים את התואר באוניברסיטת חיפה", היא נזכרת. סטינגר מספרת גם על החלטה משמעותית שקיבלה באותם הימים: "יחזקאל שקל להמשיך לשרת בצבא-הקבע, אך אני התעקשתי, שהוא ימשיך ללמוד. ידעתי שלימודיו הם המפתח לעתיד שלנו, ולא רציתי שיוותר על החלום שלו." בהמשך עברו בני-הזוג לרחובות, שבה גרה סטינגר עד היום.

״הבנתי, שהלאדינו יהפוך להיות הגשר שלי לעולם.״

זיקתה של סטינגר ללאדינו נולדה מתוך סקרנות אישית, אך עם הזמן התגלתה כמשמעותית גם בכל הקשור בעברה המשפחתי. "כשהתחלתי לחקור, גיליתי שסבתי דיברה לאדינו בילדותה, וזה חיבר אותי רגשית לעבר המשפחתי", היא מבהירה.

המחקר נהפך למרכז חייה של סטינגר, במיוחד לאחר פרישתה מעבודה מסודרת. "כשפרשתי, חשבתי לעצמי: מה עכשיו? ואז הבנתי, שהלאדינו יהפוך להיות הגשר שלי לעולם, גם בזמנים שבהם הייתי לבד, והדרך לא הייתה פשוטה. ״כתיבת הדוקטורט הייתה תהליך ארוך ומאתגר", היא משתפת. "נתקלתי בקשיים טכניים רבים, כמו עימוד התכנים ודרישות קפדניות של האוניברסיטה." בתה, הדס אבינור, מספרת: "אימא נשברה פעמים אחדות במהלך הכתיבה. אך הייתי שם לעזור לה, במיוחד כשמדובר היה באתגרים הטכנולוגיים ובביורוקרטיה."

"הדס הייתה הגיבורה שלי", קובעת סטינגר בחיוך. "היא הייתה שם כדי לוודא, שלא אוותר. היא הכינה את הקובץ הסופי לפי כללי האוניברסיטה, ולא נתנה לי להיכנע. גם יתר בני-המשפחה עמדו מאחוריי, ועודדו אותי לסיים את המחקר. אני חייבת גם להזכיר את התמיכה המורלית של חברותיי הקרובות ואת העזרה, שקיבלתי מהחברות מקבוצת הלאדינו בתרגומי תוכן של מילים בשפה." בגיל 72 קיבלה סטינגר את תואר הדוקטור, לגאוות שלושת ילדיה ולגאוות נכדיה.

״העיתונים בלאדינו חשפו את הקשיים של העולים החדשים, ועודדו אותם להשתלב בעבודה יצרנית.״

במחקריה גילתה סטינגר, כי העיתונים בלאדינו, שפעלו בישראל בשנותיה הראשונות, הציגו תמונה מורכבת של החברה הישראלית. הם פעלו ככלי מפלגתי, שתמך במפלגות כמו מפא"י והציונים הכלליים, והשתמשו במגוון כלים תקשורתיים, כדי להטמיע ערכים לאומיים בקרב העולים החדשים -- הטמעת ערכי כור-ההיתוך. "העולים החדשים דוברי הלאדינו נתקלו בקשיים רבים, ואני מאמינה, שגם עולים מארצות מזרח-אירופה נתקלו באותם הקשיים״, סטינגר מציינת. מניתוח העיתונים בשפת הלאדינו עולה תמונה של מחסור בדיור, קושי במציאת עבודה ואי ידיעת השפה העברית. ״תפקיד העיתונים הללו בשנותיה הראשונות של המדינה היה לעודד את העלייה, ובו-זמנית להעביר ביקורת על התנהלות הממשלה בקליטת העולים ולחשוף קשיים ודילמות." סטינגר גם מבליטה במחקרה, כי העיתונות בשפת הלאדינו עודדה את העולים החדשים לעבוד בחקלאות. "הדבר נבע מהאידאולוגיה של 'כור-ההיתוך', ששאפה להפוך את העולים ל׳ישראלים חדשים׳ על-ידי שילובם בעבודה יצרנית ויצירת קשר לאדמה אצלם."

״אימי יצרה קשר חם עם הנכדים, והיא הופכת כל מפגש לחוויה משמעותית.״

לסטינגר קשר ישיר ורב שנים לרעננה. בתה, הדס אבינור, ומשפחתה מתגוררים בעיר זה 22 שנים. "לאחר שחזרנו מ־Relocation בשיקגו, היה לנו חשוב למצוא מקום, שבו יוכלו הילדים לשמר את האנגלית, שרכשו שם. רעננה הייתה בחירה טבעית", אבינור קובעת. "מקום משפחתי עם קהילה בינלאומית, שמתאימה לצרכים שלנו." לדבריה, הבחירה התבררה כהצלחה. "אנחנו מאוד מבסוטים כאן. זו עיר שמתאימה בדיוק למשפחה שלנו." על אימה כסבתא היא מדברת בגאווה ובהערצה. "אמא הייתה, ותמיד תהיה, סבתא מדהימה!", היא משתפת. "היא יצרה קשר חם עם כל אחד מהנכדים, ותמיד הייתה שם בשבילם – בין אם זה לקחת אותם לחוגים, לספר סיפורים, או פשוט להיות נוכחת." אבינור מציינת, שברגעים המיוחדים האלה נוצר חיבור עמוק בין אימה לבין הדור הצעיר. "הילדים שלי פשוט מעריצים אותה״, היא מכריזה, ״והיא מצליחה להפוך כל מפגש לחוויה משמעותית."

״יחזקאל היה הכול בשבילי. הרגשתי את נוכחותו בכל שלב בדרך."

בשנת 2003 חלה יחזקאל במחלה קשה, ובמשך שלוש שנים נלחם באומץ במחלה, עד לפטירתו. "יחזקאל תמיד האמין בי, ודחף אותי ללמוד ולהשיג תארים. הוא היה הכול בשבילי: איש-עבודה, חכם, חבר-לחיים", מספרת סטינגר, אישה שחוותה את השיאים הגדולים של האהבה לצד העומקים הכואבים של האובדן. "כשהחלטתי ללמוד לדוקטורט, ידעתי שזה יהיה לזכרו." את עבודת-הדוקטורט שלה הקדישה סטינגר ליחזקאל, והיא מתארת את החוויה בטקס קבלת התואר כאחד הרגעים המרגשים בחייה. "כשעמדתי על הבמה וקיבלתי את התואר, הוא היה חסר לי כל-כך!", היא משתפת. "הוא תמיד היה השותף שלי לכל חלום, ואף שלא היה לצידי פיזית, הרגשתי את נוכחותו בכל שלב בדרך." זה 18 שנים שסטינגר מתמודדת עם אלמנות. היא מתארת את הקשיים בניהול הבית באופן עצמאי לחלוטין, את רגעי-הבדידות שהיא חווה ואת הגעגועים העזים לבחיר-ליבה, שהשאיר אותה לבדה באמצע-החיים.

שפת הלאדינו נהפכה בעבור סטינגר לא רק למחקר אקדמי, אלא גם לגשר לעברה ולמשפחתה. "מצאתי בלאדינו תרבות, שפה וניחוחות של-פעם. זה היה פרק מרתק בתולדות השפה, שבו התקשורת הייתה אמצעי לשימור התרבות והמסורת", היא מסבירה. "רציתי להבין איך העיתונות בלאדינו שירתה את קהילת דוברי הלאדינו בתקופה כל-כך קריטית של הקמת המדינה. זוֹ הייתה דרך ליצור משהו חדש ומשמעותי, אך גם לשמר את המורשת המשפחתית."