הוא היה מהאנשים האלה, שהולך להם עם אנשים או אם אפשר לומר אם נשים. הוא היה מוקף בחבל עבה והדוק של חברה במשך כל אורך יומו. מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. הוא ידע להגיד דברים שנשמעים טוב, אפילו מעולה. הוא ידע להעביר כל מסר באור הכי חיובי ומושלם שלו...גם אם לא היה לו כזה. כל דבר שהוא עשה היה מיד 'באופנה'. היו לו מעריצים ומעריצות שהעריצו כל דבר שאמר,עשה,כתב הכל..הוא היה בעיניהם מושלם.[כך הוא חשב]  לאף אחד לא היה את האומץ להעביר ביקורת על שום דבר שהוא עשה, גם אם זה לא היה בסדר. כולם אהבו אותו. [לפחות כך הוא חשב].

כשמשהו לא היה 'הולך' לו הוא לעולם לא חשב שמשהו לא בסדר איתו, תמיד הוא היה אומר לעצמו:"המדינה הזאת...העיר הזאת....השכונה הזאת..." כולם היו מקולקלים. מלבד עצמו=> הוא היה מושלם.[כך לפחות הוא חשב]

היא האמינה באבא שבשמיים ודיברה אליו. היא האמינה בו ושאבה כוחות וערכים ממנו שם, למעלה. היא בניגוד איליו, היתה שקטה. אחת שלא תגיד דברים סתם, אם אמרה דבר מה, היתה לו משמעות מיוחדת. היא לא ידעה לשקר, תמיד אמרה את מה שידעה בכל ליבה שהוא אמת. היה בסומק פניה משהו תמים,טהור ואולי אפילו ילדותי. רבים העבירו עליה ביקורת והיו להם טענות כלפיה, למה?! פשוט כי זה היה נוח... היא לעולם לא כעסה בחזרה, תמיד חייכה חיוך מבויש,התנצלה וניסתה לרצות את זה שדיבר אליה. היא היתה ילדה טובה, לא סתם ילדה צייתנית... היא היתה באמת טובה. היא האמינה בכל הסיסמאות שעל פיהם חיה, ותמיד חשבה איך היא יכולה להשתפר. מצאה בעצמה פגמים, ולא בחברה שסובבת אותה.תמיד חייכה לכולם. אמרה בבקשה,סליחה ותודה. היתה הבובה עם העיגול מעל הראש.

לכאורה היא והוא הם שני הפכים גמורים, שני עולמות מנוגדים שלעולם לא אמורים להיפגש. שני קצוות מרוחקים במרחק אלפי שנות אור. אם יחפשו במילון את ההפך ימצאו את שינהם. כל כך שונים שהם נשמעים כמו התחלה של בדיחה לא מוצלחת. אז איך משני הכוכבים המרוחקים האלה נולד הסיפור הזה?! האים יש בכלל סיכוי לסיפור?!

כנראה שתצטרכו להמשיך לקרוא כדי לדעת...