נראה כי גורלה של ממשלת אולמרט נחרץ. אולמרט מתאמץ להאבק ברוע הגזירה באמצעות גיבוב חסר מיקוד של פרויקטים מדיניים. הוא מנהל מו"מ עם מחמד עבאס ראש הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ועם החמאס באמצעות מצרים. ברצועת עזה הבשיל כעת מו"מ עם החמאס לרגיעה בת חצי שנה. במקביל, מקיים אולמרט מו"מ עם אסד בתיווך תורכי ויש שמועות בנוגע לנכונותו לפתוח במו"מ עם לבנון בנוגע לחוות שבעא. ברקע, מתנהל מו"מ חשאי עם החיזבאללה בתיווך גרמני, לשיחרור שבויים.

אם יצליח אולמרט לסיים בהצלחה את חמשת הפרויקטים האלו, ישרור שלום בין סוריה ולבנון ובין ישראל. האיום הבאליסטי של החיזבאללה בלבנון והחמאס ברצועת עזה, יוסר מעל ישראל; יעלם האיום הטרוריסטי האנטי-ישראלי בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון; ושלושת השבויים ישובו לבתיהם. יוותר רק איום משמעותי אחד על קיומה של מדינת ישראל: האיום של איראן גרעינית. אולם איום זה יתממש אולי רק בעוד כמה שנים. בינתיים, יהפוך אולמרט מראש ממשלה כושל, לאחד מראשי הממשלה הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

אך, הסיכוי שאולמרט יצליח לממש את חמשת הפרויקטים המדיניים שלו קלוש מאד. ביום ה' ה - 19 ביוני, נכנסה לתוקף תקופת רגיעה בת חצי שנה עם ממשלת הנייה. אין כל בטחון שהיא לא תופר. הרקע של החמאס ושל הפלסטינאים בכלל, בתחום השמירה על הסכמים הינו שלילי לחלוטין. כל ההסכמים וההסדרים שנעשו עימם או בהקשרם, הופרו. הסכמי הפסקת האש והרגיעה שסוכמו עם הארגון ב - 2003 ו - 2005, הופרו. גם ארגוני הטרור הפלסטינים של אש"ף הפרו הסכמים עם ירדן, לבנון וישראל בראשית שנות השבעים, השמונים והתשעים. לכן, אין גם שום ביטחון שהסכם עם הרשות הפלסטינית לא יופר מיד או בעוד מספר שנים.

היסטוריית הסכמי השלום בין ישראל וארצות ערב הינה חיובית יחסית. מצרים וירדן מקיימות פחות או יותר את ההסכמים שנחתמו עימן. לעומת זאת, סירב חאפז אסד נשיא סוריה בהתמדה, לקבל לידיו את רמת הגולן תמורת הסכם שלום עם ישראל. אם יצליח אולמרט לשכנע בכך את בשאר אסד, יקנה את עולמו כמי שחתם על הסכם שלום עם האויבת העיקשת ביותר של מדינת ישראל. די בהצלחה זו כדי להבטיח לאולמרט מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אבל, גם כאן סיכויי ההצלחה של אולמרט קטנים שכן חאפז אסד מעוניין יותר בביטול משפט חרירי ובפריסת חסותו על לבנון, מאשר בהחזרת הגולן לידיו, ואלו הן מטרות סותרות. ממשלת ישראל תתקשה להחזיר את הגולן תמורת הסכם שאינו כולל את התנתקות סוריה מלבנון, מאיראן, מהחיזבאללה ומהחמאס, שאת נשקם היא תצטרך לפרק מול התנגדותה של איראן, בת בריתה של סוריה.

האפשרות החדשה של מו"מ עם ממשלת פואד סניורה הלבנונית על החזרת חוות שבעא ללבנון, יכולה לזרז את שיחרורם של החיילים הישראלים ולפתוח מו"מ שסופו שלום עם לבנון. אולם, גם סיכויי ההצלחה של מו"מ חוות שבעא מעורפלים ואסד יכול לטרפדם בכל רגע באמצעות השפעתו על החיזבאללה, שלו יש זכות ווטו על החלטות ממשלת לבנון.

כאילו הייתה בראשית דרכה, מנהלת ממשלת אולמרט המתקרבת לסופה, רשת סבוכה של משאים ומתנים עם כל גורם עויין שלו גבול עם ישראל, ואשר בידיו מנוף כלשהו לאיים עליה. כל משא ומתן כזה לבדו, דורש את מלוא תשומת ליבו של ראש הממשלה. אין לאולמרט אפשרות לנהל ביעילות את חמשת הפרויקטים המדיניים הללו במקביל, בייחוד לאור העובדה שעליו להקדיש גם זמן לחקירות משטרתיות.

המכנה המשותף של הפרויקטים המדיניים של אולמרט הם הרוח הפייסנית שמקורה האחד הוא בשאר אסד. במאי 2008 הצליחה סוריה לכפות ווטו של החיזבאללה על ממשלת לבנון ועשתה בכך צעד חשוב לקראת ביטולו של משפט חרירי והכפפת לבנון להשפעה סורית. כעת מעוניין אסד לבסס הישג זה. הוא הסכים לפרסם את המו"מ שלו עם ישראל, איפשר לחמאס להגיע להסכם רגיעה ועודד את החיזבאללה להגמיש את עמדותיו ביחס לישראל, כדי להשיג יציבות זאת. אולמרט הזקוק לכל גלגל הצלה כאוויר לנשימה, מיהר לבלוע את הפיתויים האסדיים.

מה יקרה כאשר ישנה אסד את המדיניות שלו? סביר שישראל תדע על-כך באמצעות הפרת הרגיעה ברצועת עזה או פיגוע של החיזבאללה. ללא קשר למעמדו בסקרים, אהוד ברק מתאים ביותר לטפל בבעיה זו. אולם, ההיסטוריה האישית שלו אינה מבטיחה כי יתייצב מול אתגר זה ולא יעדיף להמשיך לדשדש. ברק ניהל את היציאה מלבנון בצורה כושלת בהנהיגו את מדיניות ההכלה מול החיזבאללה. הוא גם נכשל ביישום תוכנית צבאית להדברת האינתיפאדה. לאור זאת, האתגר שניצב בפני ברק הינו קשה למדי. עליו לשכנע את "קדימה" "והעבודה" בכישורי המנהיגות החדשים שלו ועליו להוכיח כי בידיו לנהל מדיניות צבאית-ביטחונית טוב יותר מזו שנוהלה על ידו בעבר.