אני ילדה דיי שקטה. תמיד אני נוהגת להקשיב למבוגרים ולגדולים.

לבצע את כל המשימות כראוי ובזמן,לדבר בנימוס ולהשיב לשאלות קשות ומסובכות.

תמיד כשהיו מדברים על המצב בארץ הייתי שותקת ומקשיבה.

'המצב בארץ לא הכי טוב, זה שיהיה...' חשבתי לעצמי.

המבוגרים תמיד אמרו:" פעם היה יותר טוב..." בנימה עצובה.

או שהוסיפו:" האנשים האלה פשוט לא יודעים להתנהג..."

או שאפילו פלטו בכעס" ה______ האלה, כשהגיעו לכאן הביאו איתם רק דברים רעים..."

אני הייתי מקשיבה ודוממת. מי אני שאשפוט? אני רק ילדה בת 15, לא עברתי עליות לארץ, לא עברתי מיתון קשה או מלחמות ארוכות. למעשה המלחמה העיקרית שלי היא על מה ללבוש או מה להגיד בזמן מסוים או משהו כזה...

שמעתי לא מעט גידופים עקשניים על שרים מושחתים שדואגים רק לעצמם ולכיסא שלהם, שמעתי האשמות טורדניות על מגזרים אחרים בעם שפשוט לא 'שייכים'. שמעתי הרבה.

במהלך החיים שלי, יצא לי לשמוע המון דעות. שמאלנים, ימניים, דתיים,חילוניים ואפילו כאלה בלי דעה ממש מגובשת שרק סתרו את עצמם בכל הזדמנות אפשרית.

אף אחד מהצדדים לא הביעה תמיכה בצד האחד. כל אחד האשים מישהו אחד, רחוק ממנו ומדעותיו. כולם היו בטוחים שהם בסדר, למעשה הם הכי בסדר שבעולם.

"אם לא היו אנשים כמו הצד השני הכל היה בסדר!"

לא תוכלו להאשים אותי אם אני עדיין מתלבטת למי להאמין.

הטיעונים של כולם כל כך משכנעים, כולם נשמעים באור מזהיר וחיובי כשהם מציגים את עצמם אך נשמעים כל כך נוראיים מהעבר השני.

התחלתי לקרוא בספר גדול וישן

'מה לי ולזה?' חשבתי לעצמי.

"מה כבר יצא לי מזה??" אמרתי בייאוש. אז חשבתי לכל דבר בחיים יש ערך כספי כל שהוא.

התחלתי לקרוא על אהבות קסומות, על חלומות כמוסים צרובים באמונה בוהקת. קראתי על נערם ונערות בגיל שלי, בארצות של כפור ושלג שחלמו על דברים אחרים ממה שאני חולמת עליו. גיליתי מסירות נפש עצומה והקרבה של כסף ומשאבים, חופש ואפילו חיים. גיליתי עד כמה החיוך והיד המחבקת של יהודים בתפוצות השונות היתה יקרה אז.

גיליתי עד כמה החלום הזה היה חרוט עמוק בפנים אצלם. ועד כמה החלום הזה היה דומיננטי "ארץ ישראל" עד כמה שהם ייחלו ליום בו יזכו לראות אותה חיה ותוססת. איך בשקט, בשקט הם עלו לכאן, נלחמים במה שעומד בדרך בגבורה. אנשים משכמם ומעלה: מדענים, רופאים , עורכי דין, סופרים, משוררים, רבנים,, חיילים, ואיכרים כולם נתנו את כל מה שהיה להם ומעבר למען מטרה אחד משותפת וחשובה: הקמת בית מוגן ובטוח, גדול ואוהב לכל היהודים שבעולם.

לא האמנתי עד כמה הסיפורים האלה, שקרו לפני (במונחים שלנו 'פול' זמן)  חמישים, שישים שנה כל כך ממשים וחיים מנגד עיני.

הפסקתי להאמין למבוגרים. שידברו.

אולי לא עברתי מהלומות כואבות אולי אני ילדת שמנת ישראלית ממוצעת ורגילה. אבל אני יודעת שזאת לא הדרך. אני יודעת שהמלחמה האמתית היא לא באויבים מבחוץ או בכלכלה הירודה או במחלות. המלחמה האמיתית היא באותה גישה הרסנית של 'מה לי ולזה?! מה אני כבר יכול לשנות' למדתי בזמן הזה עד כמה כוחות נפש עצומים יש לכל אחד מאיתנו כשהוא רק רוצה. אפשר לסובב את העולם לאחור ובחזרה ולהוריד את הירח (ועוד כמה דברים חסרי שחר שאנשים אומרים לפעמים) אם רק רוצים באמת.

אתם יודעים מה הבעיה שלנו?! אנחנו פשוט לא רוצים מספיק...

נוח לנו להסתתר מאחורי "פעם היה יותר טוב" נעים לנו לחיות באשליה שקרית של  " הכל באשמתם".

מי רוצה להרגיש אשם? מי רוצה להפיל את האחריות הכבדה כל כך עליו?

אני לא יודעת למי אני אצליח להיכנס ולשנות משהו בפנים, אני יודעת שניסיתי ואני אמשיך בכל מעודי (בלי נדר... חח) לשנות. אני יודעת שביחד זה יהיה הרבה יותר קל.

אתם לא חושבים?!

אני כן...