מה זה הומור? הומור הוא היכולת המולדת הברוכה של האדם למצוא את הצד הקומי, לצחוק מדברים, מצבים, או לגרום לאחרים לראות את הפן המשעשע בהם. מחקרים רבים הוכיחו, כי צחוק הוא בריא, שסתום חשוב מאין כמוהו, המשחרר את הלחץ במצבים נפשיים קשים. נכון, אין זה יפה לצחוק מאחרים ובדרך-כלל זה גם מכעיס אותם, אבל הצחוק הוא תגובה טבעית, אל-רצונית ולא תמיד אפשר להתאפק. מי שאינו מסוגל לצחוק בכל הלב, באופן חופשי, במצבים אבסורדיים, מביכים, או אפילו קשים הקורים לו, או לאחרים, קרוב לוודאי שלא יוכל להשתחרר מהלחצים הפנימיים של עצמו ובמוקדם ובמאוחר, יזדקק לעזרה ראשונה נפשית.

בכל בדיחה טובה טמון אלמנט של הפתעה. ככל שגדל הפער בין המצופה והמצב בפועל, שרירי הצחוק מגורים יותר. ישנם סוגים רבים של הומור, כשהבחנה העיקרית ביניהם היא מידת התחכום והעידון של ההפתעה. ישנה חשיבות כמובן גם למיומנותו של המספר, לא כל אחד מסוגל לספר בדיחה.

בדיחה מפורסמת המדגימה בדיוק תכונה זאת, מספרת על חבורה של סוכנים נוסעים הנפגשים לעתים קרובות ומכירים את המעשיות של רעיהם כל-כך טוב, שמחליטים למספר את בדיחותיהם ובמקום לחזור ולספר אותה כולה, אחד מהם משמיע את מספרה, והאחרים מתפקעים מצחוק היסטרי. סוכן נוסע חדש מתלהב מהשיטה ומקדיש שעות אחדות לשינון הבדיחות ומספריהן.

במפגש הבא של החבורה, הוא מנסה את כוחו בחומר שלמד ומשמיע בפניהם את מספרה של הבדיחה מהמוצלחות, אבל משום-מה, איש אינו מתחייך אפילו. המסכן עושה ניסיון נוסף עם מספרה של ההלצה המצחיקה ביותר, שבהשמעתה קודמת גרמה לפרצי צחוק רמים של הנאספים, אבל גם הפעם אינו מצליח להעלות על פניהם שום סימני עליצות. לבסוף מרחם עליו אחד הוותיקים ולוחש לאוזנו: "אל תיקח ללב חביבי, בדיחות צריך לדעת לספר!" 

כשם שקיימות שפות רבות, תרבויות לאומיות מגוונות, תלבושות עממיות, פולקלור, מאכלים לאומיים ייחודיים, כל עם ועם גאה גם בהומור שלו, שלדעתו עולה על זה של עמים אחרים. פעם הזדמנו עם אשתי להופעה של קומיקאים אמריקאים בפני קהל מבני ארצם. למרות ששנינו שולטים היטב באנגלית והבנו כל מילה שנאמרה על הבמה, בעינינו, סוג הומור זה לא היה נראה מצחיק. הסתכלנו האחד על השני בתהייה "על מה כולם צוחקים?" ואחר כעשרים דקות יצאנו מהאולם מתוסכלים.

מי מכם לא שמע את הביטוי "ביידיש זה מצלצל יותר טוב", אבל האמינו לי, זה נכון ונכון לכל שפה ושפה בה גדלתם, התחנכתם, אשר את תרבותה אתם מכירים. יש בדיחות שניתן לתרגמן לשפות אחרות, אולם אחרות הן כמו מוצרי מוזן מסוימים, צמחים רגישים. הן לא עומדות טוב בנסיעות ארוכות ובאדמה זרה, או במקרה של בדיחה, שפה זרה, מאבדות מחיוניותן, טעמן, נהיות טפלות, פשוט קמלות.

אישית אני מת על ההומור האנגלי )להבדיל אלפי הבדלות מהאמריקאי!), המבוסס על ה-understatement, לשון המעטה, צורת ביטוי בה מציגים משהו כבעל משמעות פחותה מאשר היא באמת. קחו למשל את הבדיחה על האנגלי הלבוש בגד ים, משקפי-שמש וסנדלים, עם מגבת על כתפו, קולה קרה כקרח בידו האחת ורדיו נישא בידו השנייה, המהלך לו בנחת במדבר סהרה. כשהוא נתקל בבדואי רכוב על הגמל שלו, הוא שואל:

"סליחה אדוני, באיזה מרחק נמצא שפת הים?"

"כ-3,000 ק"ם."

"מה אתה אומר! מסתבר, כי יש להם כאן חוף רחצה גדול למדי."

אינכם סבורים, כי זה מצחיק? כמו שאומרים, "אותי זה מצחיק!" הומור הוא עניין של טעם אישי. אל תנסו להסביר מעשייה מצחיקה (לדעתכם) שזה עתה סיפרתם. או שהקהל אינו מתאים, או שלא היטבתם לספרה. בדיחה מוסברת, מפסיקה להיות בדיחה. אם שומעיכם לא צחקו בהשמעה ראשונה, וותרו עליה, ועברו לנושא אחר. הייתה לי פעם ידידה הונגריה שהביעה את דעתה, כי השפה האנגלית לא מתאימה ליצירת בדיחות. אני מחשיב את עצמי למומחה לבדיחות בשפה הזאת. האוסף שלי של הלצות מגיע לכ-400 עמודים. יש לי אתר בו אני מפרסם בכל יום בדיחה חדשה וטובה (לטעמי) http://jokeparade.blogspot.com לשווא ניסיתי לשכנע את ידידתי בהשמעת מבחר בדיחות אנגליות (היא ידעה את השפה). נכשלתי.

ההונגרים מאד גאים בחוש ההומור שלהם. אחינו, העולים מהונגריה, אפרים קישון, דוש ואחרים, הצליחו להעביר את ההומור ההונגרי לארץ, לעברת אותו ותוך כדי כך להעשיר גם את השפה העברית.

קראתי בעיתון, כי בהונגריה הציע, מי שהציע, להכריז על יום ההומור ההונגרי. באיזה יום הוא יחול? ביום הולדתו של ההומוריסט ההונגרי הגאוני, פריג'ש קארינטי (שבני קידר קרא לו ל"אביו הרוחני של אפרים קישון"), אשר יזם את הרעיון בשעתו. בעצם הוא רצה להכריז על יום הומור עולמי, אבל מדינות רבות שגורלן לא שפר, התנגדו, באומרן "לנו אין על מה לצחוק." כך  הפך יום ההומור להונגרי, להם הרי יש על מה לצחוק! ההומור ההונגרי מתייחס בד"כ לאירועים אקטואליים, אלה המנסרים בחלל עולמו של האזרח הקטן, הממררים את חייו. נושאים שמדברים עליהם ברחוב, במכולת, בבתי קפה, בסוף השבוע עם החברה. זה היה נכון במיוחד בימי המשטר הקומוניסטי.

קל היה לעשות צחוק מהבירוקרטיה, מדמויות המנהיגים הנפוחות מחשיבותן העצמית. ההומור היה כלי חשוב בהישרדות, באמצעותו יכולת לבטא מחשבות שלא ניתן היה לבטאן בדרך אחרת. במציאות היומיומית האפורה, היוו הבדיחות רגעים של אור, של עליצות. אם הקומיקאים שמרו על גבולות מסוימים - שהוגדרו היטב - מותר היה להתבדח. ומה היה גורלם של אלה שעברו את גבולות המותר? הבדיחה הבאה תמחיש זאת:

 "ברז'נייב נשאל פעם אם יש לו תחביבים:

'וודאי. אני אוסף בדיחות בהן עושים צחוק ממני.'

'והצלחת כבר לאסוף בדיחות רבות כאלה?'

'כמובן שכן, יש לי כבר שלושה גולגים מלאים בהן."  

בהונגריה, "הצריף העליז ביותר במחנה", לפי ההגדרה שרווחה באותם הימים, הייתה המתירנות היחסית הגדולה ביותר בגוש הקומוניסטי. לפי השמועה, יאנוש קאדר, מנהיג הונגריה בתקופה שאחר ההפיכה ב-1956 שדוכאה בעזרת טנקים רוסיים, אהב מאד את הבדיחות אודותיו. אני לא בטוח אם היה נהנה מהבדיחה הבאה:

"יום אחד, כאשר קאדר נסע עם חבריו בכביש על שפת הדנובה, הוא אמר: 

'חברים, עלינו לעשות משהו, כדי לשמח את העם!'

שאל הנהג: 'חבר קאדר, האם לדרדר את המכונית לתוך הנהר?"

בדיחה אחרת מאותה התקופה:

"למה לפרלמנט יש כיפה?"

"האם ראית אי-פעם קרקס שגגו שטוח?"

ואחרונה מתקופת הקומוניזם:

"מה היה קורה לו במדבר הסהרה היו מנהיגים סוציאליזם?

במשך כמה שנים מאומה, אחר-כך היה נוצר מחסור בחול."

עם נפילת המשטר הקומוניסטי, נקלע ההומור בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר למשבר. הדמוקרטיה מצחיקה הרבה פחות. עיתון הומוריסטי שהופיע בהונגריה עשרות שנים, הפסיק להתפרסם. קומיקאים מחפשים נואשות חומר לבדיחות. 

בתוך ההומור ההונגרי נשמר מקום של כבוד לזה המיוחד של פשט (חלקה המזרחי של בודפשט), אשר הוא במידה רבה גם הומור יהודי. ליהודים שהיוו כרבע מאוכלוסייתה של הבירה, הייתה השפעה רבה על החיים בהונגריה ובמיוחד על השפה, על התרבות. היום חיים הרבה בה פחות יהודים, אבל עדיין תמצאו בתפריטה של כל מסעדה המכבדת את עצמה מרק עם כופתאות מצה, חמין וגם דברי מאפה יהודיים. בדומה, גם הסיפורים (המתחילים בד"כ במשפט "שני יהודים נוסעים ברכבת...") על הרב החכם, האמרות השנונות של תלמידי תלמוד תורה, השדכן, האם היהודייה (הדומה להפליא לאם הפולנייה בפולקלור ארצנו), מוישלה (הנקרא בהונגרית מוריצקה), יחסי עשירים-עניים, יהודים-גויים, יהודים-ערבים, דמויות יהודיות מפורסמות (רוטשילד), מעשיות מישראל וכו', הם בין הבדיחות הפופולאריות ביותר.

לעומת אהבתי לבדיחות אנגליות, גם אני בדעה, כי הגרמנים הם חסרי חוש הומור לחלוטין. נושאי הבדיחות מהן הם צוחקים קשורות לרוב בפעולות המעיים, שלפוחית השתן וכדומה ולא אצטט כאן דוגמא. הונגרי אחד אמר פעם: "יודעים אתם מה ההבדל בין ההומור הגרמני ובין זה היהודי? אין הבדל. ההומור היהודי הוא כמו הגרמני, רק שהוא נוסף לכל גם הומור".

בדיחה יהודית ששמעתיה בהונגריה, לא מחמיאה במיוחד:

"ארבע יהודים נוסעים בעגלה. לפתע עוצרים הסוסים, כי הכביש חסום על-ידי עץ שנפל. הארבעה יורדים, מקיפים את המכשול ופותחים בוויכוח לוהט מה עליהם לעשות. תוך כדי כך מגיע עגלת איכרים, יורדים ממנה שני בחורים צעירים, אוחזים בגזע ומזיזים אותו לשולי הכביש.

ארבע היהודים מביטים זה בזה: 'ככה, בכוח?"

כאמור, כיום יותר קשה למצוא נושאים פוליטיים לבדיחות. כמו בכל העולם, גם כאן מספרים הלצות על בלונדיניות, על השוטרים (שמשום-מה נחשבים בהונגריה כהתגלמות הטיפשות), על הומואים, החמות, בעלים נבגדים, בדיחות גסות וגם הפעם אוותר על הדגמה) וגם על העם האחר שסבל כמונו בשואה, הצוענים. הנה בדיחה מתקופתנו, המשלבת געגוע מסוים לימי המשטר הקומוניסטי, בהם העוני היה רב יותר, אבל הפערים הסוציאליים קטנים יותר וכל אדם נהנה מביטחון כלכלי.

"צועני מת ובהגיעו שאולה, פוגש שם את קאדר. שואל אותו המנהיג שלעבר:

'הגד לי, מתי היה טוב יותר, עכשיו, או בתקופתי?'

משיב הצועני:

'בימיך הפוליטיקאים עסקו בפוליטיקה, הפועלים עבדו והצוענים גנבו. בימים אלה הפוליטיקאים גונבים, הפועלים עוסקים בפוליטיקה והממזרים רוצים, כי אנחנו נעבוד!" 

אקנח בבדיחה יהודית המשלבת את האובססיה עתיקת הימים עם היהודי המתחכם (שמו בגלות הוא לרוב כהן), עם המציאות המודרנית בה לעם היהודי יש מולדת משלו.

"במשכנו של נשיא מדינת ישראל נערכה קבלת פנים חגיגית. למרות שהיה ערב קיצי חם, כל המוזמנים הופיעו במיטב מחלצותיהם, מלבד כהן שהגיע בגופיה. כשהנשיא שם לב ללבושו הבלתי-הולם את המעמד של כהן, הוא התייצב מולו ופסק נחרצות: 

'כהן, אם אתה חושב, כי אתן לך להופיע באירוע ממלכתי שלי בגופיה, אתה טועה בגדול!'

'אבל כבוד הנשיא, הייתה זאת מלכת אנגליה בעצמה שהרשתה לי לבוא לקבלת הפנים שלך בלבוש כזה.'

'הכיצד?'

'אשתקד, כשהייתי בנופשון בלונדון, החלטתי, כי אני מוכרח להשתתף בנשף המלכותי. היה ערב חם בצורה בלתי רגילה לגבי הבירה האנגלית והנחתי, כי גופיה נקייה תתאים, אך לפתע טפח מישהו על כתפי. הסתובבתי וראיתי, כי זוהי אליזבט, עם הכתר על ראשה. פניה היו אדומות מכעס עד שכבר חששתי לשלומה. היא לחשה לעברי בקול דרמטי:

'היכן אתה חושב שאתה נמצא כהן! בלבוש כזה אתה יכול להופיע אצל הנשיא שלך בירושלים, אבל לא כאן, בארמון בקינהם!"

 אין ספק, באירופה המזרחית קיימת אנטישמיות, אבל האנטישמים לא מספרים בדיחות על היהודים, לפחות לא בדיחות טובות שניתן לצחוק מהן. האם יש אנשים הממציאים בדיחות? אני עוד לא פגשתי אחד כזה, אבל עובדה: כל העת נולדות בדיחות חדשות ולעתים אפילו טובות. אלה המספרים בדיחות על יהודים, אינם אנשים השונאים אותנו, אלא אנשים האוהבים להתבדח, נוטלים תכונה מסוימת המאפיינת את היהודים, או הפולנים, או הכושים, או הבלונדיניות ככלל ובדרך של הגזמה על מאפיין זה, כותבים הלצה, בה אתה יכול לשעשע את אורחיך בליל שישי, או את חבריך לעבודה ביום א'. לא הייתי אפילו מתפלא אם הייתי מגלה, כי חלק מבדיחות אלה נכתבו על-ידי יהודים, הרי הלקאה עצמית, לעג מריר על עצמנו, הוא חלק מהאופי הלאומי שלנו.