לפעמים קל לשכוח שבין תל-אביב לירושלים מפרידות רק 45 דקות נסיעה. קצת פחות משבוע אחרי שכונתי, בין השאר, תל-אביבי מנותק, יצאתי לי בקו 480 מארלוזורוב לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. פעם יצא לי להגיע לא מעט לעיר הבירה, אבל בשנים האחרונות התדירות ירדה מאוד.

ירושלים מרגישה אחרת מתל-אביב. אני חושב שכבר כתבתי את זה אחרי הביקור הקודם שלי בעיר (טכנית, הלפני-קודם, הייתי בבירה גם לפני שבוע, אבל אז לא יצאתי ממשכן הכנסת). יש משהו באווירה הירושלמית, באנשים, בקולות, בצבעים, במזג-אוויר שנותן קצת הרגשה של חו"ל. אותה פעם קודמת הייתה בשעות הערב, אז בכלל זה מרגיש שונה מתל-אביב, בה אין הבדל ממשי בין היום לערב (וגם לא ללילה), אבל גם בשעות היום היא מרגישה לגמרי אחרת.

אני לא מדבר על התיירים. הם קיימים גם במרכז, אם כי במסות קטנות יותר, ועם פחות מצלמות. גם החרדים, למרות שהם תורמים יותר להרגשה, הם לא הסיבה העיקרית לתחושת השינוי. ההבדל העיקרי הוא בקצב. הקצב בכבישים, במדרכות, ברמזורים, בחנויות. אמנם אני לא תל-אביבי באמת, אבל בחודש וקצת האחרונים הייתי בעיר הזאת יותר ממה שהייתי בעיר בה אני באמת גר, ואני יכול להגיד בביטחון, שבירושלים יש הרכשה הרבה יותר איטית.

אפשר ללכת באיזי. לחכות בשלווה שהאור ברמזור יתחלף לירוק לפני שעוברים. להסתכל על חלונות ראווה שנראה שלא התחדשו במהלך ארבעים השנים האחרונות. גל, חבר צבא יקר שאכל איתי ארוחת צהריים בהמבורגריה חביבה במרכז העיר, סטודנט בעברית שמתגעגע לתל-אביב, טוען שיש מסביב הרבה פחות בחורות יפות. שזה נכון, אבל זה רק סימפטום - באופן כללי יש בירושלים הרבה פחות צעירים.

כשאני מסתובב לי ברחובות תל-אביב אני מרגיש לעיתים קרובות שאני מעלה את ממוצע הגילאים, במיוחד עכשיו, בחודשי הקיץ. ברחובות הירושלמים, לעומת זאת, אני מרגיש ילד. אולי פשוט הסתובבתי במקומות הלא נכונים, וסביר להניח שקיימים שם גם לא מעט בני גילי, כי בכל זאת, עיר גדולה עם אוניברסיטה ענקית, אבל עדיין. מרכז העיר, חופש גדול, ועדיין הכל מרגיש לי בהילוך איטי.

מעניין מה זה אומר עליי. האם אני פשוט מחפש סיבות נוספות לחוסר החיבה הכללי שלי לירושלים, או שמא, וזו כבר אפשרות סבירה יותר, פשוט התרגלתי למציאות המוזרה של תל-אביב, "העיר הגדולה", המהירה, האימתנית. לפני שהתחלתי לעבוד שם ניסיתי להבטיח לעצמי שאני לא אתרגל לזה. אני לא רוצה להתרגל לזה, כי זה הצד של תל-אביב שאני לא אוהב. מצד שני, כנראה יש דברים שחזקים יותר מאיתנו.

לבלוג של ארז רונן