חנה חייכה וחשפה את פיה שהיה חסר שיניים למראה הלקוח המוכר לה, היא קבלה את פניו בחלוק דהוי והרהרה על הכסף שיהיה מונח בכיסה עוד כמה דקות, "בא תיכנס " הזמינה את הגבר והושיבה אותו בסלון הישן והמכוער למדי "אני כבר חוזרת הולכת להכין לך קפה".

משה ישב על הכורסא, הביט מסביב על הבית שקירותיו מתקלפים וחייך לעצמו.

חנה חזרה אחרי מספר דקות התיישבה מול משה, "תשתה תשתה"

"לא חנה אין צורך באתי בשביל משהו אחר, תקשיבי מחר בשעה הזו אני בא עם אשתי, שותה את הקפה שלך ואז את מביטה בכוס ואומרת ככה- תקשיב את עובר תקופה סוערת, אתה חייב להתרחק מכל הסביבה שמלחיצה אותך, את מבינה חנה אני אשלם לך בשביל זה שתשקרי"

חנה הביטה בו בחושבה על השטר שיפול לכיסה בעוד כמה רגעים חייכה שוב "אין בעיה משה תסמוך עלי". משה הוציא שטר של 100 ש"ח הושיט לחנה ויצא.

עוד באותו הלילה ארז משה תיק עם בגדים ושם בתא המטען, קבע עם החברים שנוסעים לאילת מחר בערב והלך לישון.

למחרת משה התקשר לאשתו מהעבודה ואמר לה "אל תשאלי, חנה המגדת עתידות התקשרה ואמרה שאבוא אליה דחוף" דממה השתררה למספר דקות מעברו השני של הקו ואז אשתו ענתה "אם חנה התקשרה, סימן שזה חשוב אתה הרי יודע שלא סתם צלצלה, מתי אמרה שתבוא?"

"אחה"צ"-ענה משה, אני באה איתך לא רוצה שתהייה לבד במידה ויש לה בשורות רעות.

אחה"צ משה אסף את אשתו מהבית ושמו פניהם לביתה של חנה "מגדת העתידות" שסמכו עליה כל-כך. והטקס היה קבוע, חנה הכינה קפה, משה שתה ועטה על פניו ארשת רצינית.

חנה חיכתה שמשה יסיים את הקפה,לקחה את הכוס והחלה מהנהנת בראשה ומלווה זאת בקול מוזר "ממממ וואי וואי"

"מה קרה"? שאל משה בקול מודאג

"אתה חייב מהר להתרחק לקצת, לנסוע לאיזה מקום דחוף, אסור לך  להשאר בעסק או בבית, תסע רחוק לחדש כח, לחשוב קצת"

"לאן אסע," ענה משה בקול חלש, יש לי עסק על הראש"

"אתה נוסע" התערבה אשתו " אם חנה אמרה, חנה יודעת תיסע ואני אדאג לעסק",

"את בטוחה? ואיך תסתדרי ובכלל לאן אסע פתאום ככה בלי תכנון, אני כבר לא בן 16 להזרק באיזה זולה".

וכך נמשכה מערכת השכנועים של אשתו עד שלבסוף הסכים איתה. וככל שהתקרבו לביתם לא הפסיק למלמל עד שירדה מהאוטו "לאן אסע,לאן אסע,לא יודע מה לעשות".... והרכב כבר היה עם הפנים דרומה.