מס' צפיות - 746
דירוג ממוצע -
הקשר החזק, האמיתי והמסובך ביותר בעולם...
אם הייתי אומרת לכם, שיש משהו יותר חזק מברזל, מפלדה, או אפילו מיהלום. הייתם מאמינים?! אני בספק...לחברה קרובה שלי קרה מקרה שהותיר אותי נפעמת ורטובה (מדמעות) הסרתי כמה שמות ופרטים והעלתי את זה על הכתב כדי שגם אתם תוכלו להנות......
מאת: הדר 14/07/08 (12:29)

נכנסתי הביתה, עוד כשעליתי שמעתי צעקות. לא דמיינתי שהצעקות נובעות מהבית שלי, הבית שלי תמיד נראה לי כמעין ממלכה קסומה, לא הרבינו לריב. לצעוק זה לא היה אחד הדברים שמקובלים אצלנו בבית. נכנסתי בשקט, הייתי קפואה, ראיתי את אימא בוכה שם, יושבת, לבנה כמעט כמו הקיר שמאחוריה ואבא, כולו רועד במבט זועם, מעולם לא ראיתי אותו ככה, גם כשהיה כועס לעולם לא היה מתפרץ בצורה כזו.

 

מזווית העין ראיתי את אחותי בצד, עומדת שם חיוורת, ודמעות זולגות על לחייה. ..."פינחס מספיק" שמעתי את אימא מתחננת להפסקת אש, הם לא הבחינו בי, התקרבתי בשקט למטבח משהו משך אותי, להתקרב ולראות, הרגשתי כאילו הרגלים נושאות אותי מעצמם. אחותי עמדה שם חסרת אונים, הים שבעיניה התרוקן אט, אט.

 

היה מוזר לי כל כך לראות כך את אחותי הגדולה, תמיד ראיתי אותה בתור לוחמת אמיצה, יפה וחזקה שלעולם לא נכנעת ובטוחה שכמו באגדות, שהטוב תמיד ינצח. למרות שהיתה שונה ממני כמעט לחלוטין הערצתי אותה על האומץ שלה, על הכנות והאמונה הגמורה, אני לא הייתי אמיצה במיוחד או הכי אמיתית. מדי פעם היה נוח לי להסתתר מאחורי שקר קטן ולבן. שאלתי את עצמי מדוע אני כל כך מעריצה אותי אם אנו שונות כמו שמים וארץ, הערצתי אותה כיוון שהצליחה לעשות דברים שאני פחדתי לעשות, שהייתה חזקה דווקא ברגעים הכי קשים, נדמה היה לי שאותה, איש בעולם לא יוכל לנצח. בגלל זה התמונה שלה בוכה נראתה כל כך הזויה בעיני.

 

לא רציתי להמשיך לראות נכנסתי לחדר בשקט, ישבתי על המיטה לקחתי את נגן השירים שלי והסתכלתי למעלה, כאילו מחפשת את קרן אור קטנה של תקווה. לא ידעתי על מה המהומה, אבל לראות את המשפחה שלי במצב כזה פשוט היה יותר מדי בשבילי. כעבור זמן מה שמעתי את דלת הכניסה נטרקת בחוזקה, רצתי החוצה וראית את אחותי הגדולה עם עיניים אדומות מדמעות ותיק גדול על הכתף. " לאן את הולכת?" שאלתי, היא הביטה בי וחיבקה אותי יכולתי להרגיש את הדמעות החמות שלה על גבי. היא לא אמרה דבר והחלה ללכת כשלפתע הסתובבה ואמרה בלחש "להתראות"...

 

חזרתי הביתה אימא ישבה שם עם אבא. הם שתו תה לא היה ברור אם התה כל כך שקוף או שאלה הם הדמעות שדיללו אותו, כשפתאום אימא הבחינה בי וחייכה חיוך מאולץ, "בואי שבי איתנו" היא הוסיפה. הם דיברו על הממשלה, על הבנק והשכנים,כאילו ניסו להסתיר את כל הצעקות של הצהריים. חודש עבר ולא דיברנו בכלל על המריבה הגדולה. מדי פעם אימא הייתה מתפרקת ובוכה קצת, מבטה היה עצוב כל כך, הם לעולם לא שיתפו אותי תמיד אמרו שזה לא ענייני ושאני קטנה. החיים השתנו בלעדיה, בהתחלה דווקא אהבתי את הרעיון שהבית שלי, שאני לבד, שאימא עכשיו רק איתי, שאני מרכז העניינים. אולם עד מהרה התברר לי שאני שונאת את המצב החדש, כמה שהיה קשה לי להודות בכך אבל התגעגעתי לאחותי הגדולה, לסיפורים הארוכים, להרצאות המשעממות שהרבתה להרצות לי, התגעגעתי אפילו לריבים שלי איתה.

 

חודש שלם עבר ולא שמעתי דבר עליה, כאילו שבלעה אותה האדמה הבנתי שזהו אבא ואימא לא ידברו איתה עוד לעולם, ריחמתי עליה, יכול להיות שלעולם לא אדבר איתה שוב? אבא ואימא לא ידברו איתה זה בטוח.ואז אחרי חודש מאוחר בלילה נשמעה דפיקה קלה, ואחר כך חזקה יותר על הדלת.

 

אבא קם ממיטתו ואימא בעקבותיו, ואני הזדחלתי מבעד לדלת שלי לראות את הנעשה. איש גבוה ומבוגר עמד בפתח הדלת לא שמעתי דבר הוא דיבר בשקט, כשלפתע אבא החל לרעוד פניו הפכו לסיד, הוא הסתכל באדם העומד מולו במבט מתחנן. אימא נאחזה בו ועיניה דמעות גדולות. האיש הוריד את הכובע והמשיך לדבר. לא יכולתי להתאפק, קמתי והלכתי לדלת. אימא חיבקה אותי בחוזקה הסתכלתי במבט מבולבל על האיש עם המדים הכחולים. האיש הגיש לאבא טופס והסתלק משם.

 

אבא "טס" כשד לחדרו לבש מעיל אימא לקחה איתה שכמיה וירדנו למכונית. השעה הייתה שעה לילה מאוחרת אחרוני המכוניות היו עוד בכבישים, אבא נסע מאוד מהר, מעולם לא ראיתי אותו נוסע כך,נזכרתי בו חוזר ומשנן לאחותי על זהירות. שער חורק עצר את מחשבותיי הגענו לבית החולים, שער הפלדה נפתח ונסענו לעבר החניה. הסתכלתי סביב אור בודד דלק מאחד החלונות. סירבתי להאמין, אך בתוכי ידעתי שמדובר באחותי הגדולה. אבא נכנס ראשון הוא מצא חנות אחרונה, המוכר התכוון לסגור אבל אבא הקדים אותו, הוא נכנס לחנות ויצא שבידו זר ענקי, הכי ענקי שראיתי בחיי כולו צבעוני וזוהר עם ריח נהדר. זה כל כך היה מוזר, אבא לא אהב לקנות פרחים הוא אמר שממילא הם ינבלו מהר, אז עדיף לקנות משהו מועיל, ועכשיו הוא קונה את הזר הכי גדול ויקר שמצא.

 

לא היה זמן להסברים הוא רץ לכיוון אחת המחלקות נכנס לחדר קטן, ואני ואימא במרוצה מתנשפות ומנסות להשיגו. כשהגענו ראינו שם את אחותי הגדולה שרויה שם שוכבת, חלשה, בכיתי, עיניה היו עצומות והיא היתה מונשמת. לא יכולתי לראות אותה ככה רצתי החוצה ואימא אחרי, חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי הרטבנו אחת את השניה בדמעות מלוחות. הלילה הזה היה הלילה הכי ארוך שהיה לי, כל הלילה הייתי עסוקה בקריאת תהילים לא הפסקתי לרגע, אף שהעיניים איימו להיסגר המשכתי ללא הרף אימא לידי בעיניים דומעות מתפללת בשקט בלי קול בכלל.

 

כשהשמש עלתה נכנסו רופאים לחדר הם דיברו אבל אני הייתי במקום אחר, לא רציתי להקשיב. התחננתי בכל כוחי :"תילחמי, את יכולה, קדימה, את מסוגלת, אל תלכי לי..." בצהרים זה קרה אחותי פתחה את עיניה הכחולות, ואבא ואימא חיבקו אותה כאילו המריבה הגדולה מעולם לא הייתה הסתכלתי בהם בהערצה.... כנראה שאין קשר חזק בעולם כמו הקשר שבין הורים וילדים ולא משנה מה קורה או מה אחותי עשתה היא נשארה אחותי הגדולה והורי מעולם לא הפסיקו לאהוב אותה...

 

הסתכלתי על התמונה היפה ביותר שראיתי וכנראה גם שאראה. אחותי הגדולה שוכבת חלשה, בחיוך רפה ועיניי הים שלה מתמלאות אט-אט במים הצלולים שנזלו ממנה לפני חודש. היא צוחקת, הורי מחייכים, אבא מחזיק את היד שלה בחום, לא מרפא לרגע. אבא בטח יכחיש אבל אני ראיתי, ראיתי שדמעה גדולה וחמה נזלה לו על הלחי ובעד למשקפיים." נכנס לי משהו לעיין הוא אמר"... חייכתי מהצד המשפחה שלי היא שוב הממלכה הקסומה שאליה אני נוהגת לברוח.

 

כעבור יומיים חזרנו הביתה עם אחותי, אבא ואימא עטפו אותה בחום השגיחו עליה ועל כל תנועה שעשתה. חיבקו אותה כמו גוזל קטן. אחותי חרגה ממנהגה להיות גיבורה והרשתה להם לטפל בה במסירות. הרגשתי איך העצב שפקד אותנו בחודש הזה מפנה את מקומו להמון אהבה. התמוגגתי לגמרי! לא העלתי על דעתי שאני יכולה לאהוב אנשים בצורה כל כך חזקה ושהם יכולים לאהוב אותי אהבה עיוורת, לתת לי מעצמם ללא תמורה, לחייך גם כשהם עצובים רק כדי שאני ארגיש טוב, לחשוב עליי בכל שניה נתונה.... וכנראה שגם לא אבין.... יש בהורים אהבה טהורה ותהומית שלא ניתן להסביר...

הכותב הוא תלמידת כיתה י"א (כמעט) שחולמת (כמו כולם) לשנות את העולם...

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
את האמת...
הדר 16.07.08 (09:58)
2.
את האמת.... 2
יוסי 16.07.08 (16:43)
3.
את האמת 3 אהבתי
אלברט 19.10.14 (00:22)