כי הלא מה הם עקרי הטרור: אכזריות, שקר וציניות . אצל הערבים במזה"ת זה תופס, בדיוק כמו שדמוקרטיה אינה תופסת. ולמה אינה תופסת(כבר דברתי על-כך) כי תפישתם של שכנינו במזה"ת היא אמוציונאלית פונדמנטליסטית (דתית נאמר) קרי: הולכים עם הבטן. הרציונאל קטן אצלם והוא נכס של המיעוטים שם, ומי הם המיעוטים? ההנהגות.

ומה באירגוני הטרור? אותו דבר, שכל אין, יש הרבה "בטן ודת". ההנהגות כאמור חייבות לשמור איזון זוהר אצל צאן מרעיתם בין הרצוי למצוי, יפספסו קצת, יאבדו את הראש. כך היה עם נאצר שנגרר לאמוציות הרחוב ונפל למלחמת 6 הימים, כך היה עם סאדאת שהתמכר מאידך לחיסול קיצוני ואגרסיבי של הטרור (ג'יהאד איסלאמי) בארצו, וסיים באופן טראגי את חייו.

סאדאם חוסיין היה נערץ על בני ארצו, השיעים (רב בעירק) לא העזו לנפנף כפכף אל מול עיניו והסתפקו בתפקידי שוליים ושהותיר לפקידיהם בשלטונו. הוא הרג בהם בלא הכרה, אך תמיד ידע להסביר מדוע. גם אם זאת היתה בחורה שסרבה לבנו.

גם נאסרללה חושב דרך הראש בניגוד לעם הסובב אותו והוא יודע להלך היטב על-פי הסף. פעמיים חטף הרוגים ופעמיים ידע

לשקר לנו ולכל העולם בלי הנד עפעף ולספר כי חטופיו חיים אם כי קצת פצועים.

עוד לא למדנו לעשות "עין עקומה". להתמקד ימינה ולראות שמאלה. הוא לא ניצח כל עוד הוא ספון במקלטו אי שם במעבה האדמה. אבל לעשות לנו רע הוא יודע ואנחנו מתרגשים. הפתרון שעומד לי בראש, מזכיר לי את האופן בו טפלו הרוסים ב"'תיק צ'צ'נייה"'. אבל הם סגרו שם מ'תקשורת' וכל מיני הולכי רכיל. קצת קשה לדמוקרטרים לחשוב בקנה מדה של מחבלים, אבל צריך להתייחס לזה כאל טקטיקה, בדיוק כמו במיחלמת "הגנה" או "התקפה" ובעיקר להתייחס לזה מראש כמילחמה, לא כשעטנז, { וכדי שכל מיני רכלנים יאמרו בתקשורת בפנים חמורות סבר" צ ר י ך  ל צ א ת  ל מ ל ח מ ה  מוצהרת כי זה עדיין לא מילחמה. ובסוף כש"הלא מילחמה" נגמרת הם אומרים, "במילחמה הזאת הפסדנו"} וקיים בענין הערבים במזה"ת חוק מאד ברור(תשאלו את סדאם) כשזה כואב להם, הם סותמים את הפה ועושים קולות של שטיח. והכי חשוב, הם ידאגו שאף מעונן באוב אי שם ממעבה הבונקר, לא "ידפוק" להם נאומי מוטיבציה רוויי דם וגבורה.