כשהיד של הפקיד בשגרירות הונפה כלפי מעלה והטביעה את החותמת המיוחלת בדרכונה של  שרה אנחת רווחה בקעה מפיה, חצי שנה של "לך תבוא" עם מסמכים אלו ואחרים כבר לא ניבאו טובות, אך לבסוף המציאה את כל הניירת הנדרשת לטיול המיוחל ליבשת שכ"כ רצתה להגיע.

שרה ארזה את המזוודה כשהיא מקפידה למלא אחרי כל הטיפים שקבלה מחבריה, לא הרבה בגדים,תשאירי מקום לקניות, קחי סוודר, קחי נעלים נוחות ו..קחי ו..קחי.

היום המיוחל הגיע ושרה בהתרגשות  הגיעה לנתב"ג, כל כמה דקות מיששה את הארנק הסודי שהצמידה לגופה, עוד עצה שקבלה ממנוסים ממנה,שלא יגנב, שלא יאבד ועלתה לטיסה אחוזת התרגשות מהחופש המחכה לה, סוף סוף גם היא תוכל לספר שהייתה בארה"ב ולהיות לפתע מאלו שנותנים את העצות.

התגובה הראשונה לכשיצאה מנמל התעופה בניו-יורק היה "יה, כמה מכוניות אמריקאיות", הרימה את ראשה מעלה ונדהמה מגובהם של הבניינים כאילו ומעולם לא ראתה בתים בעלי 50 קומות ויותר.

התחושה שהנה והיא נוסעת ב"מונית צהובה" הייתה כאילו והיא בסרט, העיניים בלעו כל דבר שבדרך לבית המלון, פתחה את החלון לבדוק שהאוויר שהיא נושמת דומה לאוויר שבבית, מתפעלת מכמות האנשים שהולכים על המדרכה וליבה התמלא שמחה ותחושת חופש.

המלון היה כשאר הבניינים הגבוהים ושרה לקחה חדר בקומה גבוהה ועמדה ליד החלון לא מאמינה למראה הגודל של העיר, נעלה את נעלי ההליכה ו..קדימה לכבוש את "התפוח הגדול".

שרה הצטרפה לכמות האנשים והחליטה שהיא פשוט הולכת עם הזרם  ולאן שתגיע תפיק את המירב וזאת כמובן מבלי לפסוח על החנויות הרבות וציוני  אחוזי ההנחה שהוציאו ממנה אנחה.

בערב לאחר יום קניות וטיולים התהדרה שרה במיטב הבגדים ויצאה לכבוש את חיי הלילה, השוער הזמין לה מונית והיא הרגישה עשירה כשהושיטה לו שטר של דולר כתשר על השירות המהיר, נכנסה למונית ובקשה להגיע למועדון שאת שמו קבלה מחברים טובים, המונית הורידה אותה באזור די חשוך יחסית, שרה הביטה סביב ולרגע נבהלה מעצם היותה לבד במקום זר וחשוך והביטה סביב לראות מישהו שיוכל להדריך אותה כיצד הגיע למועדון. מרחוק הבחינה באשה שהלכה עם שני כלבים והלכה קראתה, שרה לא האמינה למראה עיניה, האשה הייתה מוכרת לה ושרה נזכרה, זו הייתה שחקנית אנגליה מהסדרות של פעם בערוץ אחד, מבלי לחשוב פעמיים ניגשה לאשה,הושיטה את ידה והציגה את עצמה, האשה הביטה בה במעט תמהון על ההעזה ובכל זאת חייכה ועשתה רושם שהחמיא לה מאוד שמישהו מזהה אותה אחרי כ"כ הרבה שנים ועוד בחושך.

שרה בישראליות מופגנת פתחה בשיחה כאילו ופגשה איזו שכנה או חברה אבודה ועמדה זמן רב בעודה שוכחת שהיא בדרכה לבילוי לילי. לאחר דקות ארוכות נפרדו השתיים ושרה נזכרה ששכחה לשאול לכתובתו של המועדון ושוב החלה להביט סביב,לראות איזו נפש חיה שתדריך אותה  לכתובת.

לפתע ניגש אליה איש שנראה די מפחיד, גבוה, מלא ולבוש בלויים, שרה נשמה עמוק ושאלה אותו, האיש חייך ובמקום לדבר החל לשיר כשהוא מסביר לה תוך כדי שירה את הדרך הנכונה, שרה לא הפסיקה לחייך ומרב שמחה החליטה לתגמל את האיש והוציאה את ארנקה ושלפה משם שטר של דולר והושיטה לאיש, האיש לא התווכח ולקח את הדולר ונפרד ממנה כשכולו מחוייך.

סוף סוף הגיעה שרה למועדון נושמת את האווירה והתיישבה ליד הבר בעודה בוחנת את האנשים העומדים והרוקדים והזמינה לעצמה כוסית וויסקי ומבחינתה רק החל הערב.

הברמן מזג לה את המשקה וביקש כסף, שרה הושיטה את ידה לארנק וחשכו עיניה....במקום בו שמה את השטר של ה-100 דולר לא היה כלום ולעומת זה בכיס של הדולרים הבודדים לא חסר כלום.

עד היום מסתובב איש מאושר בניו יורק ומחפש את התיירת ש"עשתה" לו את הלילה בתקווה שתחזור עם בעיית הראייה של הירוק ושני האפסים הנוספים.