לפני כשבוע ומשהו - כשלמדים הרבה פיזיקה מאבדים קצת את תחושת המציאות - התראיינה בתכנית "באה בטוב" של עינב גלילי כבוד שרת החינוך, הגברת יולי תמיר. בין יתר השאלות שנשאלה, נכללה אחת מעניינת במיוחד: המראיינת שלפה את טופס בחינת הלשון בבגרות שהתקיימה אך ימים קודם לכן והקריאה מתוכה את השאלה "שחבר את המשפטים הבאים למשפט משוחבר בקשר של סיבה ותוצאה" ושאלה את השרה "מה זה!?"

בגילוי לב, ענתה השרה כי איננה יודעת וכי למרות שהעברית שבפיה הנה תקנית, סביר להניח שלא הייתה עוברת את בחינת הבגרות בלשון. "יש לי חילוקי דעות רבים עם מרכזת המקצוע" ענתה.

***

כבר רבות דובר בטוריי השונים על הבעייתיות ברמת השליטה של הנוער המודרני היושב בציון בשפה העברית. לא אחזור ואציין אותם בשנית, שכן כבר חם דיו ומוחי עוד עלול להתנמס. הכיצד מתמודדת מערכת החינוך שלנו עם המצב?

מעשה היה כשאחי הקטן, הלמד בכיתה ד`, ביקש שאבדוק שיעורי בית שעליו היה להגיש. קראתי אותם ונחרדתי. "איפה סימני הפיסוק?" שאלתי, בלבי עוד פועמת תקווה קלושה כי פשוט - באופן חד פעמי - שכח את קיומן של זוטות אלו. "המורה מרשה לנו להגיש בלי" אמר, "אני לא יודע לשים סימני פיסוק- לא לימדו אותנו." נפלא. וכי למה ילמדו תלמידי ישראל את חוקי הפיסוק בעודם למדים בבית הספר היסודי?

כמובן, אין בכך כל רע - שהרי, בשביל מה נועדו שיעורי הלשון לרמת בגרות בכיתות הגבוהות? שם, ילמדו תלמידי ישראל איך לשחבר משפטים בקשר של סיבה ותוצאה ומן הסתם, ילמדו שבין שני חלקי המשפט צריך לבוא פסיק.

***

הייתה זו ההרצאה הראשונה שהעביר פרופסור יאיר זרמי, מהמחלקה לפיזיקה, לבני כיתתנו. המקצוע היה "שיטות מתמטיות לתלמידי פיזיקה". הסביר המרצה על אופן ההוראה בקורס, על תוכנית הלימודים ועל שאר המנהלות, והחל מיד ללמד נושאים בסיסיים באלגברה לינארית. לפתע, הורמה יד. "כן?" שאל המרצה.

"אם יש לי שתי ווקטורים - "

"שני."

"בסדר, אם יש לי שתי ווקטורים -"

צחקוקים עלו בכיתה ואז אמר המרצה "שני ווקטורים. שני ווקטורים, ושתי מטריצות ושלושה תרגילים. ווקטור הוא זכר, לכן אומרים `שניים`. דעו לכם, אצלי אין `כזה` ו`כאילו`, אתם צריכים לדעת לדבר."

התעלה על עצמו אותו תלמיד מסכן והצליח לומר "שני ווקטורים". אותו התלמיד הצליח להתקבל לאוניברסיטה, למחלקה למדעי הטבע, בין היתר על סמך ציוני הבגרות שלו, ובפרט על סמך הבגרות בלשון. ונחשו מה? לא רק בקרב תלמידים שעשו את הבגרות שלהם לפני שנים רבות שזורות באופן חסר חן שגיאות עברית מביכות. יצא לי לשמוע שני עתודאים שסיימו את לימודיהם רק לפני חודשים מספר מדברים, ואחד מהם אמר "יש לנו שתי תרגילים, אז נשב היום שתינו ונפתור אותם ביחד". שני יקירים אלו פתרו את אותה בחינת הבגרות שאני פתרתי, וככל הנראה שחברו משפט או שניים בחייהם ושיננו את הטבלאות הארוכות של שם המספר.

***

מבלי שאיש שומע, ובפרט מורותיי היקרות ללשון, אגלה לקוראיי סוד - סביר להניח שלו הייתי ניגש לבחינת הבגרות בלשון עברית בימינו, הייתי נכשל בה כשלון חרוץ. אודה - אין לי מושג מהו "משפט משוחבר" ואינני זוכר את כללי השעבוד של השפה העברית, ואף רק באופן מעורפל מהם כלל "כללי שיעבוד". ייתכן כי עבור פעלים בבניינים "משוגעים" אף לא אצליח לערוך ניתוח שבז"ג (שורש, בניין זמן וגוף) ראוי לשמו. סביר להניח שאתבלבל כשאדרש להבחין בין חלקי המשפט השונים. אין הנחתום מעיד על עיסתו ואותיר לכם, קוראיי הנכבדים, את הקביעה בדבר כישורי השפה שלי.

אגלה לכם סוד נוסף, נוראי אף יותר מקודמו - ציוניי בלשון לא היו הגבוהים ביותר בקרב ציוני הבגרות שלי. ולסיום, רק רז אחד עוד אתוודה - היו מבין חבריי גם כאלה שזכו לציונים גבוהים משלי, הגם שאינני סבור שרמת העברית שלהם הנה משביעת רצון.

בישראל ננקטה, לפיכך, גישה שאין לי אלא לתארה במילה "תמוהה", ותהיה זאת הפרזה ברכות המילה אשר בחרתי: לפי גישת משרד החינוך הישראלי ­­- כפי שהיא מתבצעת דה פאקטו ­­- אין צורך ללמד את התלמידים את השפה העברית לעומקה בכיתות הנמוכות (פיסוק זה לחלשים); תחת זאת - ילמדו תלמידי ישראל את יסודות הבלשנות בכיתות הגבוהות ובכך תתוקנה כל העוולות אשר נעשו בשנים קודמות.

בשנה או שנתיים, בשש שעות שבועיות, ישונו סדרי עולם - בשעות אלו ילמדו תלמידי ישראל כיצד לנתח מבנה של משפטים ופעלים, יכירו את דרכי התצורה של שם העצם וישננו טבלאות של שם המספר, ומתוך ידע זה יפנימו את חוקי הפיסוק על בוריו, ילמדו את חוקי שם המספר, יכירו את כל הצורות החריגות של פעלים פתולוגיים כאלה ואחרים ויהפכו מדוורי איווריט לדוברי עברית. ולמען האמת - גם זה לא. ידע זה פאסה - זכאות לבגרות היא זו שמככבת היום כמטרת העל של כל מורה ומורה בתיכוני ישראל.

***

היה זה תרגול באוניברסיטה. בין דבריו של המתרגל, הוסיף לרגע בהיסח הדעת "את זה למדתם כבר בתיכון". מיידית, נשמעה הערת ביניים של אחד התלמידים "זה נפל במיקוד". פלט המתרגל המסכן אנחה של אכזבה ואמר "טוב, אז ספרו לי מה עוד ירד במיקוד כדי שאוכל לשים על זה דגש". לרגע חשב, ואחר הוסיף "אה, שכחתי שיש פה תלמידים בגילאים שונים, שלכל אחד מהם היה מיקוד אחר". בשלב זה, פלט אנחה כבדה אף יותר מקודמתה ובנימה של לאות החל להסביר את פרט הידע החסר לתלמידים המסכנים.

כידוע, אין שמחה לתלמידים ולמורים, אלא בקבלת המיקודים. מיקודים, מה הם? בונה ועומל משרד החינוך ומרכיב תוכניות לימודים. בכל שנה, פועלים במרץ גדולי המוחות ומחברים בחינות בגרות. אך, רחמנא לצלן, אין הם מצליחים לדחוס לתוך בחינה אחת חומר שנלמד בשנה שלמה! עד כאן הכול הגיוני וצפוי. אך, מה עוד עושים אותי גדולי המוחות? הם מפרסמים ­­- ולא כהדלפות, אלא כפרסום רשמי ונגיש לכל באתר האינטרנט של המשרד  ­­- את החומר שלא ייכלל בבחינה (במישרין, או שבעקיפין מספרים רק אילו נושאים כן נותרו ומשאירים למורים לעשות את הניתוח לבדם)!

מהי המשמעות של דבר זה? דה פאקטו - המורים פשוט לא מלמדים נושאים שלמים, כמו ולא נכללו מעולם בתוכנית הלימודים. התלמידים שמחים וצוהלים, המורים מוחים את זעתם, והכול מאושרים, פרט אולי לראשי האוניברסיטאות שמבינים שוב מהי רמת מערכת החינוך ודורשים - בצדק - דרכי הערכה נוספות לבגרות תלמידי ישראל - ובפרט הבחינה הפסיכומטרית. ואולי - אני אומר היום לחברי - עדיף שבמקום לצאת במחולות, בכו כשתגלו שנושאים שלמים נפלו לכם מתוכנית הלימודים; אולי לא תצטרכו ללמוד את "אנטיגונה", אבל כן תצטרכו ללמוד רבות לפסיכומטרי כדי לכפר על כך, ולהשלים חורים במהלך לימודיכם באוניברסיטה, כשמרצים יתבוננו בכם ויגידו "את זה הייתם אמורים ללמוד בבית הספר".

***

בבתי ספר תיכוניים רבים התגבר בשנים האחרונות טרנד מעניין: "כיתות מצוינות" המיועדות לטפח את יכולותיהם של תלמידים בולטים וכישרוניים. עד כאן יפה מאוד, ואף מבורך. ועם זאת, מה מלמדים באותן כיתות מצוינות? ברוב בתי הספר עליהם שמעתי אני, ואני נוטה להאמין כי אלו מהווים פחות או יותר מדגם מיצג, מדובר בכיתות בהן למדים ברמה מוגברת מאוד את מדעי הטבע וההנדסה, בצוותא עם אנגלית. תמיד טוב לטפח מתמטיקה, פיזיקה וטכנולוגיה, הלא כן? ורק רגע - שואל עבדכם הנאמן - וכי אין חשיבות מיוחדת לטיפוח היכולות הלשוניות וה"הומניסטיות" של תלמידים? מדוע טרם יצא לי לשמוע על בתי ספר בהם ישנן כיתות מציונות בהם מטפחים מקצועות מסוג זה?

שמעתי פעם סיפור על תלמידה שלמדה בכיתת מצוינות וביקשה ללמוד כמקצוע מגמה את המקצוע "מחשבת ישראל" ונענתה על ידי הנהלת בית הספר בלאו מוחלט. כנשאל המחנך שלה על כך, ענה "מחשבת ישראל זה כמו היסטוריה. זה לא לרמה שלה, היא יכולה להצליח בהנדסת תוכנה." ובכן - מדעים והנדסות הם מקצועות רווחיים שהעוסקים בהם מצעידים קדימה את כלכלת המדינה. ואילו "מחשבת ישראל"? בלא מעט מקרים, זהו מקצוע אליו שולחים תלמידים שהתקשו במתמטיקה ושמהנדסים כבר לא יצא מהם, אז שילמדו את השטויות האלו. ככלל - מדוע לנו להשקיע משאבים רבים במקצוע חסר חשיבות כמו השפה העברית? שיעברו את הבגרות, נסמן "וי" - ובא לציון גואל.

***

מערכת החינוך הישראלית צריכה לעבור מספר זעזועים יסודיים, ובראשם להפוך למערכת אשר יוצרת קו המשכי של הוראת ערכים וידע, החל מבית הספר היסודי וכלה בתיכון. על ערכים יש רבות ממה לדבר ובנקודה הזו מערכת החינוך שלנו עוד צריכה לעבור כברת דרך. בנושא הידע, ראוי כי גם בתיכונים ובחטיבות יזכרו המורים כי עליהם ללמד את התלמידים ולהנחיל להם ידע, לא להיות רובוטים הפועלים בקהות חושים על פס היצור של הציונים. ובאשר ללשון - וזהו נושא הרשומה - לשון למדים במשך שנים, כהליך מתמשך; אף תלמיד לא למד את שפתו תוך שנה לאחר שהספיק לבלוע במשך שנים שלל טעויות והבנות שגויות. על הלשון העברית צריך להקפיד עוד מימי בית הספר היסודי, לא להתירה לישורת האחרונה, ואף ממנה לנגוס חלקים שלמים בדמות "ירד במיקוד".

***

"אם יש לי שני פונקציות..." והפרופסור זרמי הבליג. ולא בפעם הראשונה. נראה שאפילו הוא אמר נואש מלהילחם בקרב האבוד מראש כנגד אסונות מערכת החינוך.

***

"אופק חדש" הוא התחלה ראויה, אבל התחלה. מערכת החינוך צריכה יותר מזה. היא צריכה להפוך למערכת חינוך, על כל המשתמש מכך - ובפרט ידע וערכים. כמו כן, על הדרך, די יועיל ללמד את התלמידים את שפתם ודי יועיל להשקיע כראוי גם במקצועות ה-"physics envy". ואולי יש גם קצת צדק בדבריה של שרת החינוך כי איש איננו מתעניין בחינוך עד שישנה שערורייה תורנית כמו הפליטה הלא ראויה ההיא כנגד חברת הכנסת תירוש. הרי יש דברים בוערים בהרבה, כמו ביטחון, כלכלה ושחיתות. מי מתעניין בשטויות כאלו? ואני אומר - עלינו לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס- לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. אולי מישהו, סוף סוף, יקשיב ויתעשת. פחות מכך לא מעניין איש.